הנחש שאוכל את הזנב של עצמו

יש סצנה ב"פרדסטינציה" שבה אדם מקבל את ההצעה שכל אדם שנפגע ממישהו חשב עליה. הברמן רוכן מעבר לבר ושואל: מה אם הייתי יכול להעמיד אותו מולך — את האיש שהרס לך את החיים? אם הייתי מבטיח לך שתצא מזה נקי, היית הורג אותו? ג'ון אומר כן, ברור. הפנקס שלו מצדיק את זה. הוא ננטש בפתח בית יתומים כתינוק. האדם היחיד שאהב אותו אי פעם — עוד כשהיה ג'יין — נעלם בלי מילה והשאיר אותה בהיריון. הלידה כמעט הרגה אותה; המנתחים גילו שהיא אינטרסקס, והסיבוכים אילצו אותם להפוך אותה לגבר. החיים שהיא הכירה נגמרו. ואז מישהו גנב לה את הבת שנולדה, ישר מחדר התינוקות. איש אחד עומד בשורש של כל זה. כן, הוא היה הורג אותו.

אז הברמן לוקח אותו אחורה ל-1963, וג'ון מחכה שהמפתה יופיע. והאיש שהוא בא להרוג הוא הוא עצמו.

ואז הסרט עושה את הדבר שבזכותו יזכרו אותו. ג'ון עומד מול ג'יין ויודע הכול — שהוא יאהב אותה, שהוא ייעלם, ושההיעלמות הזאת היא המנוע של כל צער שהוא בא לנקום — והוא נשאר. הוא לא מתאהב בה; להתאהב זה מה שעושים כשלא יודעים. הוא יודע. הוא בוחר בה, כולל הפצע, בכוונה.

לפילוסופים יש שם למלכודת שהסרט טמן. זה הטיעון העתיק ביותר שיש נגד הבחירה החופשית: אם העתיד כבר קבוע — כבר ידוע — אז הבחירה היא אשליה, כי אי אפשר לבחור נגד עובדה. "פרדסטינציה" מקבל את ההנחה הזאת בשלמות שאף סרט לא הגיע אליה. העתיד לא סתם ידוע; הוא כבר קרה, הדמויות קוראות את התיקים של עצמן, והלולאה סגורה פיזית, בלי פרצות. ובתוך הלולאה החתומה הזאת הסרט מוצא בחירה, בריאה, ונחמה מוזרה. מה שאני רוצה להראות כאן הוא ששלושת השיעורים של הסרט — שאפשר לבחור בחיים שצפויים מראש, שמשהו יכול לבוא מכלום, ושהדברים הנוראים ביותר שקרו לך הם בית החרושת שייצר אותך — נאמרו לפני אלף תשע מאות שנה על ידי רבי עקיבא, ולפני כמאתיים שנה שוב על ידי רבי נחמן מברסלב.

העסקה

הבעיה עתיקה מהתיאולוגיה. אריסטו כבר ראה שאם המשפט "מחר יהיה קרב ימי" אמיתי כבר הלילה, אז המחר לא פתוח; הקרב סגור בדיוק כמו האתמול. תוסיף לזה אלוהים שיודע הכול, והטיעון מתחדד למה שהפילוסופים קוראים לו פטליזם תיאולוגי. בואתיוס נאבק בו בתא כלא בשנת 524, בזמן שחיכה להוצאה להורג; נלסון פייק ניסח אותו ב-1965 לגרסה שמלמדים עד היום בכל קורס בפילוסופיה של הדת. אם אלוהים ידע לפני אלף שנה מה תעשה מחר, אז כדי לעשות משהו אחר אתה צריך לשנות את מה שאלוהים ידע לפני אלף שנה. לאף אחד אין כוח על העבר. לכן לאף אחד אין כוח על המחר.

ההיסטוריה של התשובות היא היסטוריה של עסקאות. בואתיוס הוציא את אלוהים מהזמן: הווה נצחי הוא לא ידיעה מראש, אז העבר אף פעם לא מוחזק כבן ערובה — תמכור את ה"מראש", תשמור על החופש. אוקהם סיווג מחדש את הידיעה של אלוהים בעבר כ"עובדה רכה", שהבחירות שלנו איכשהו עדיין מגיעות אליה — תשמור על שתיהן, תמכור את המשמעות הרגילה של המילה "עבר". התיאיסטים הפתוחים, הישרים שבמודרנים, פשוט מוכרים את הידיעה: אלוהים יודע כל מה שאפשר לדעת, ובחירה חופשית עתידית היא לא דבר שאפשר לדעת. והקלוויניסטים מוכרים את הצד השני: הידיעה של אלוהים נשארת שלמה, והרצון לא חופשי — החסד מזיז אותו, ומה שמרגיש כמו בחירה הוא התחושה של להיות מוזז.

שים לב מה משותף לכל העמדות האלה. כל אחת קונה את העקביות שלה בזה שהיא מוכרת אחת משתי הטענות, בהנחה, בשקט. ולאורך כל המשא ומתן הזה, אלפיים ושלוש מאות שנה, אפשרות אחת נשארה מחוץ לשולחן כלא מתקבלת על הדעת: לשלם מחיר מלא על שתיהן. לקבוע ידיעה מוחלטת ובחירה מוחלטת, בעוצמה מלאה, בלי שום מנגנון שמחבר ביניהן — ולעמוד שם.

ו' החיבור

רבי עקיבא, מסכת אבות: הכל צפוי, והרשות נתונה.

ארבע מילים. בלי טיעון, בלי מנגנון, בלי הנחה. כל הוויכוח על הידיעה מראש — אלפיים ושלוש מאות שנה של פילוסופיה — הוא מלחמה על ו' החיבור של "והרשות": כל פילוסוף מהפרק הקודם מנסה להחליש צד אחד שלה כדי שאפשר יהיה לקרוא את המשפט. רבי עקיבא מסרב להחליש אף צד, וזה אומר שהוא קובע משפט שהוא בעצמו לא יכול לפענח. הוא יודע את זה. הוא קובע אותו בכל זאת.

הרמב"ם, שקיבע את זה להלכה בהלכות תשובה, מסביר למה אי אפשר להראות את התפר אפילו באופן עקרוני: אלוהים "אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שניים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד". הידיעה של אלוהים היא לא כישרון שיש לו; היא מה שהוא. וכמו שאין בכוחנו להשיג מה הוא, כך אין בכוחנו להשיג איך הידיעה שלו מתיישבת עם הבחירה שלנו. שתי העובדות ודאיות; התפר ביניהן לא בתחום השיפוט שלנו. הראב"ד, בהשגה שלו, לא מתרשם — לא מהתורה הזאת אלא מההחלטה להדפיס אותה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו... והיה לו להניח הדבר בתמימות התמימים".

היה צריך את רבי נחמן מברסלב, שש מאות שנה אחר כך, כדי להגיד מה המהלך של הרמב"ם באמת אומר — וזה מוזר וטוב יותר ממשיכת כתפיים. בליקוטי מוהר"ן כ"א הוא מחלק את הדעת למה שיכול להיכנס למוח ולמה שגדול מדי מכדי להיכנס: המקיפין — שכל שלא נכנס לראש אלא עומד ומסבב אותו, משפיע עליו בדרך לא ישירה. היישוב של הידיעה והבחירה הוא מקיף — לא שאלה קשה אלא שאלה חיצונית מעצם המבנה שלה, דעת שלא נכנסת לראש של נברא. ואז בא ההיפוך: זה בעצמו, הוא אומר, עיקר הבחירה. החופש אפשרי בגלל שהיישוב לא נכנס. החור בהבנה שלך הוא לא המקום שבו התורה מתביישת; הוא המגרש שבו הרצון שלך עומד. ולעתיד לבוא, הוא אומר, הדעת המקפת סוף סוף תיכנס — צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם — ובאותו יום לא תהיה יותר בחירה. תענה על השאלה, וביטלת את הבוחר.

האיש שמולך

עכשיו תחזור ל-1963 ותראה את הסצנה שוב, עם זה ביד.

הסרט הסיר כל מסך שבדרך כלל מסתיר את הבעיה של הפטליסט. ג'ון הוא לא אדם עם תחושת בטן מעורפלת; הוא חי את הצד השני של המפגש הזה. הוא מכיר את האהבה, את ההיעלמות, את הלידה, את הגניבה — בגוף ראשון. בשביל דטרמיניזם בדרך כלל צריך להתווכח; כאן הוא פשוט המצב הנתון, על המסך, מתואר לפרטים. אם ידיעה מראש הייתה מבטלת בחירה, הסצנה הזאת הייתה הביטול עצמו — בובה שצופה בחוטים של עצמה.

אבל זה לא מה שקורה בסצנה. הידיעה משנה את הקטגוריה של המעשה. גבר שמתאהב באישה ואחר כך נוטש אותה עשה משהו שקרה לו לא פחות משהוא קרה לה. לג'ון אין את המחסה הזה. הוא עומד איפה שהברמן העמיד אותו — מול האיש שהרס לג'יין את החיים — ובמקום ללחוץ על ההדק הוא ניגש והורס אותם, וגואל אותם, בעצמו, בידיעה מלאה. ג'ון יודע שאם הוא לא יתאהב בה, ישבור את ליבה, ויעזוב, הוא לא יזכה להיות אותו בחור ממורמר בבר שחוזר אחורה בזמן ומתאהב בה מלכתחילה. כמו שהברמן אומר לו, "תמיד יש לנו בחירה". הידיעה מראש לא כיווצה את הבחירה שלו. היא גילתה אותה, הסירה ממנה את מה שבדרך כלל מערפל את הבחירה שלנו: כל מה שאדם רגיל מגלה מאוחר מדי, ג'ון כבר נושא מראש, כך שהדבר היחיד שנשאר בסצנה הוא הבחירה עצמה.

הנחש בלי ראש

הברמן בעצמו נותן שם למבנה של הסרט: הנחש שאוכל את הזנב של עצמו, לעולם ועד. תעקוב אחרי המקור של ג'יין ותמצא את השיעור השני של הסרט. היא הושארה בבית היתומים כתינוקת — על ידי הסוכן, שלקח אותה מחדר התינוקות. התינוקת היא הבת של ג'יין עצמה. אבא שלה הוא ג'ון, שהוא ג'יין. הג'וקבוקס בבר מנגן את "אני סבא של עצמי", והשיר עוד ממעיט בחומרת המצב.

והנה מה שבאמת צריך להדיר שינה בלולאה הזאת. בתוכה, שום דבר לא חסר הסבר. לכל אירוע יש סיבה שלמה ומספקת: התינוקת קיימת כי ג'יין ילדה אותה, ג'יין קיימת כי התינוקת נמסרה ל-1945, ג'ון נוטש את ג'יין כי ג'ון נטש את ג'יין. כל חוליה בשרשרת סגורה. והשרשרת כולה באה משום מקום. אין לולאה ראשונה, אין גרסה מספר אחת, אין רגע שבו הנחש הורכב. הסרט אף פעם לא מראה התחלה, כי אין התחלה להראות. הסבר פנימי מושלם; אפס הסבר חיצוני. משהו בא מכלום, והמשהו הוא בן אדם, עם קוד גנטי שלם.

זאת לא רק בעיה של סרטי מדע בדיוני; זאת הבעיה שלנו. לכל קוסמולוגיה שנמצאת על המדף יש את המבנה של הלולאה. יקום נצחי מסביר כל מצב על ידי המצב שלפניו, לנצח, ואף פעם לא מסביר למה הסדרה כולה קיימת. יקום מחזורי הוא ג'יין עם תקציב הפקה גדול יותר. אפילו יקום עם רגע ראשון רק מעביר את השאלה לרגע הראשון. להסביר כל חוליה זה לא קשור בכלום ללהסביר את השרשרת — הסרט רק גורם לכך שאי אפשר יותר להחביא את הפער, כי הוא כופף את השרשרת לעיגול.

פס הייצור של עצמך

מה שמשאיר את החשבון האכזרי ביותר של הסרט, ואת השיעור השלישי שלו.

תספור שוב את האסונות של ג'יין: יתומה, מפותה, נטושה, מנותחת, מעוצבת מחדש, שדודה מהילדה שלה. עכשיו תריץ את התרחישים הנגדיים — הסרט בנוי כך שאתה יכול. אם האהוב נשאר, אין סופר ממורמר בבר ב-1970, אין מגויס, אין נסיעה ל-1963, אין בת. אם הבת לא נגנבת, היא לא נמסרת ל-1945, וג'יין לא קיימת בכלל כדי לאבד אותה. תתקן צער אחד בפנקס — וג'יין לא יוצאת מאושרת יותר; היא יוצאת כלום. הטרגדיות שלה הן לא מכשולים שהחיים שלה היו צריכים לשרוד. הן פס הייצור של הקיום שלה. הפצע והאדם הם אותו חפץ, שנראה משתי נקודות שונות על הלולאה.

גם הלימוד הזה שייך לרבי עקיבא. הגמרא בברכות מספרת עליו שהלך בדרך עם חמור, תרנגול ונר. עיר אחת סירבה לתת לו מקום ללון; הוא אמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" — כל מה שעושה הרחמן, לטובה הוא עושה — והלך לישון בשדה. רוח כיבתה את הנר, חתול אכל את התרנגול, אריה טרף את החמור — הכל לטובה, הוא אומר בכל פעם, באבסורד גמור. באותו לילה פשט גייס על העיר ולקח אותה בשבי. הנר, התרנגול, החמור — כל אחד מהם היה מסגיר אותו. כל אבידה, מתברר, הייתה ההצלה שלו.

הרס עצמי לא מוסבר

אני לא קורא את התיק של עצמי מעל בר ב-1970. גם אתה לא. זה ההבדל, אבל הוא קטן ממה שהוא נראה. אנחנו לפעמים עומדים מול החלטות שאנחנו יודעים את התוצאות ההרסניות שלהן, אבל משהו בתוכנו אומר לנו שזאת הדרך שלנו. שדרך ההרס הזה, תבוא הגאולה שלנו. לפעמים צריכים להגיע לתחתית המדרגות, כדי לעלות משם מישהו אחר. אלה אותם המקיפים של ר' נחמן, אנחנו לא באמת מבינים אותם, אבל יש לנו תחושה שהם נכונים, וזאת כל הבחירה שלנו.