השאלות שלא נסגרות

יורש הרוח (Inherit the Wind, 1960). בבימוי סטנלי קרמר. ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', ג'ין קלי. שני ענקים מזדקנים של אולם המשפט האמריקאי, שהיו פעם חברים, ניצבים זה מול זה סביב הריב הישן ביותר שיש, כל אחד המוח האדיר ביותר שהשני יפגוש אי פעם, ואף אחד לא מזיז את השני סנטימטר. המשפט נגמר; הוויכוח לא. בסצנה האחרונה אחד מהם שוקל את התנ"ך ביד אחת ואת דרווין ביד השנייה, מגלה שהם מתאזנים, ויוצא עם שני הספרים תחת בית השחי.

נתחיל מעובדה שאמורה להטריד יותר משהיא מטרידה. בני אדם מתווכחים על השאלה אם יש אלוהים כבר מאז שקיים כתב, והוויכוח לא קרוב יותר להכרעה היום משהיה כשאפיקורוס ניסח את בעיית הרוע במאה השלישית לפני הספירה. לא "לא-פתור" באופן שבו בעיה מתמטית קשה לא-פתורה, משהו שאנחנו מצפים שייפול בעשור הבא בפני הוכחה חכמה יותר. לא-פתור באופן מוזר יותר: הטיעונים של שני הצדדים ישנים, מוכרים לכל מי שבפנים, מלוטשים בלי סוף, ואוכלוסיית המאמינים והלא-מאמינים לא התכנסה לתשובה לאורך בערך אלפיים וארבע מאות שנה של ויכוח רצוף, בכתב.

אפשר לחשוב שזאת תכונה של דת, שהשאלות הקוסמיות הגדולות הן בדיוק הסוג שחובבנים מתקוטטים עליו לנצח בזמן שהמקצוענים ניגשים לעבודה האמיתית. אז תסתכל על המקצוענים. בשנת 2020 סקר בשם PhilPapers שאל בערך אלפיים פילוסופים אקדמיים, אנשים שכל מקצועם הוא לחשוב בזהירות בדיוק על השאלות האלה, על רשימה ארוכה של בעיות יסוד. על טבע התודעה, אם היא בבסיסה פיזית או משהו מעבר, בערך חצי נחתו על הצד הפיזי וכשליש על הצד הלא-פיזי, והשאר לא הכריעו. על רצון חופשי, השדה נחלק לשלושה ונשאר חלוק. על השאלה אם יש עובדות מוסריות אובייקטיביות, רוב מוצק אמר כן ומיעוט משמעותי אמר לא. והנה החלק שחשוב: הסקר כבר נערך פעם, ב-2009, והמספרים כמעט לא זזו. עשור של תשומת הלב המקצועית החדה ביותר, והחלוקה החזיקה. הבית לא התכנס. הוא נחלק, ואז נשאר חלוק כמעט בדיוק באותן פרופורציות.

תעצור רגע על כמה זה מוזר. בכל תחום אמפירי בריא עשור זה זמן בשפע לעמדות שלמות לעלות ולנפול. כאן אתה מקבל את היציבות בלי ההסכמה: מחלוקת קפואה, שזאת כמעט סתירה במונחים בכל מקום חוץ מבדיוק המחלוקות שהסדרה הזאת עוסקת בהן. הדממה שבדרך כלל מסמנת "הוכרע" מסמנת כאן "תקוע", ולהבדיל בין השתיים ייקח את כל שאר המאמרים.

אני רוצה לתת לתבנית הזאת שם, כי לתת לה שם זאת כל המשימה של המאמר הראשון הזה, ואני לא הולך לעשות שום דבר אחר. קרא לזה חתימת אי-ההתכנסות (the non-convergence signature): מחלוקת מתמשכת, תחת שיתוף מלא של הראיות, בין מעריכים שהם כשירים וכנים, לאורך פרקי זמן ארוכים. כל מילה עובדת כאן. מתמשכת, לא רגעית. שיתוף מלא, לא צד אחד שלא מכיר את טיעוני השני. כשירים וכנים, לא טיפשים ולא שקרנים. פרקי זמן ארוכים, לא אופנה שתחלוף. כשכל הארבעה מתקיימים בבת אחת והמחלוקת עדיין לא נסגרת, אתה מסתכל על החתימה, והחתימה היא התופעה שכל הסדרה הזאת עוסקת בה.

עכשיו שים לב מה עושה את החתימה מוזרה, וזה משהו שאפשר לראות רק דרך ניגוד. התכנסות היא הדבר הרגיל. זה מה שקורה בדרך כלל כשאנשים כנים חולקים ראיות לאורך זמן. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה הייתה מחלוקת חיה ומכובדת על ויטליזם, התפיסה שבחומר החי יש איזה עיקרון מחיֶה מיוחד, élan vital, שנעדר מחומר מת ולא ניתן לרדוקציה לכימיה רגילה. מדענים רציניים החזיקו בה. זאת לא הייתה עמדה טיפשית; ההבדל בין תא חי לתא מת באמת זועק להסבר. ואז היא התפוגגה. לא כי הוויטליסטים שוכנעו בכוח טיעון של דברנים חכמים יותר, אלא כי הביולוגיה המולקולרית הגיעה והראתה, בפירוט מכני הולך וגדל, איך הפונקציות המחַיות נעשות על ידי כימיה בלי ששום דבר נשאר מבחוץ. המחלוקת לא נמשכה. היא נסגרה, והיום שום ביולוג עובד הוא לא ויטליסט, וזה לא כי ביולוגים פתוחים יותר מפילוסופים, אלא כי הראיות נכנסו ודחפו. אותו דבר קרה לגיל כדור הארץ. לאורך רוב ההיסטוריה האירופית השאלה נענתה בקריאת כתבי הקודש ובחשבון הדורות, והתשובה הייתה כמה אלפי שנים, ואנשים משכילים החזיקו בה בתום לב. ואז, במהלך המאה התשע-עשרה, השאלה נדדה — קודם אל הגאולוגיה, שלמדה לקרוא את החשבון האיטי של סחף ובלייה, ואחר כך אל הפיזיקה, שלמדה לקרוא את הדעיכה של יסודות רדיואקטיביים. המספר עבר מאלפים למיליארדים, והוא זז פעם אחת ונשאר. שום גאולוג רציני לא פותח את זה מחדש היום, ולא כי גאולוגים פתוחים יותר מפילוסופים. ככה נראית מחלוקת כשנותנים לראיות לשפוט: היא לא נמשכת, היא נפתרת; מישהו מפסיד; ההפסד לא צורב לאורך הדורות כי התלמידים של המפסיד גדלים כשהם פשוט יודעים את התשובה. התכנסות היא לא ניצחון נדיר. היא התוצר הרגיל, המשעמם, האמין, של אנשים כנים שחולקים ראיות לאורך זמן, בכל תחום שיש בו מנוף לראיות.

אז המחלוקות הנצחיות הן החריג, לא הכלל. הן המקרים שבהם המכונה שבדרך כלל מייצרת התכנסות פועלת. הראיות המשותפות, המוחות מהשורה הראשונה, המאות שעוברות, אבל התוצר שהמכונה מפיקה באמינות בכל מקום אחר פשוט לא מופיע. זאת לא תצפית רכה שלי. זה מוכר בתוך המקצוע שחוקר את זה. לפילוסוף דיוויד צ'למרס יש מאמר ידוע עם הכותרת המתלוננת "למה אין יותר התקדמות בפילוסופיה?", וזה לא קיטור של תמהוני אלא סיכום-חשבון רציני מבפנים: על השאלות הגדולות ביותר, הוא מציין, אין שום דבר שדומה להתכנסות שהמדעים מראים, וזה דורש הסבר ולא התנצלות.

המהלך הטבעי בנקודה הזאת הוא לתפוס הסבר זול, ויש בדיוק שלושה זולים. תן לי לפסול אותם אחד-אחד, לא בטיעון חכם אלא בהסתכלות.

ההסבר הזול הראשון הוא טיפשות: המחלוקת נמשכת כי לפחות צד אחד לא חכם מספיק לראות את המובן מאליו. אבל תסתכל מי מחזיק בעמדות האלה. ברשימת התאיסטים יש את אקווינס, לייבניץ, גדל; ברשימת האתאיסטים יש את יום, ראסל, ורוב ברור מבין המבקרים החריפים ביותר של פילוסופיית הדת החיים. על התודעה, הפיזיקליסטים והלא-פיזיקליסטים נשאבים מאותו מאגר זעיר של החושבים הזהירים ביותר שהמין שלנו ייצר, והם הלכו לאותם בתי ספר וקראו את אותם ספרים וישבו באותם סמינרים. מה שמחלק ביניהם, זה לא שמחנה אחד מורכב מהאיטיים. המשתתפים הם, בכל חשבון כן, מבין האנשים הכי אינטליגנטים שחיים, בשני הצדדים, וכך זה כבר מאות שנים. טיפשות לא שורדת מגע עם הרשימה.

ההסבר הזול השני הוא חוסר יושר: הצד המפסיד ממשיך להתווכח בחוסר תום לב, בשביל כסף או נוחות או שבט. אבל העמדות נמשכות בקרב הכנים באופן גלוי, ויותר מזה — הן מוחזקות במחיר אישי בשני הכיוונים. אנשים עזבו קריירות, משפחות וקהילות כדי להפוך למאמינים, ואנשים אחרים עזבו קריירות, משפחות וקהילות כדי להפסיק להיות מאמינים. איזה מניע שלא תרצה לייחס לכיוון תנועה אחד, בכיוון ההפוך יש אנשים שמשלמים את אותו מחיר כדי ללכת לצד השני. הטיה שדוחפת את כולם לעבר נוחות לא יכולה להסביר אוכלוסייה שממשיכה להתפצל לאנשים שהקריבו נוחות בכיוונים מנוגדים. חוסר יושר לא שורד את העובדה שהדלת נפתחת לשני הכיוונים ואנשים מדממים כשהם עוברים דרכה, לכאן ולכאן.

ההסבר הזול השלישי הוא חשיפה לא מספקת: הם פשוט עדיין לא קראו מספיק אחד את השני, ובעוד כמה שנים הצד המפסיד סוף סוף ייתקל בטיעון המוחץ שחסר לו. זה מת הכי מהר מכולם. האנשים הכי טובים בכל צד קראו כל מה שהצד השני אי פעם כתב. הפילוסוף התאיסט של הדת מכיר את טיעון הרוע טוב יותר מרוב האתאיסטים, כי להפריך אותו זאת העבודה שלו; האתאיסט מכיר את טיעון הכוונון העדין על בוריו, כי לפרק אותו זאת העבודה שלו. אין עמוד שלא נקרא. אין טיעון במגירה שצד אחד שומר מהשני. חשיפה מלאה הושגה כבר לפני דורות, והמחלוקת שרדה אותה. והחשיפה הזאת לא מהוססת ולא חלקית. אלה אנשים שהקדישו קריירות לחזק את הצד השני עד הסוף, שיכולים לנסח את העמדה הנגדית בכוח רב יותר מהרבה מתומכיה, שמלמדים אותה לתלמידים כל שנה בפרצוף רציני כי הם מכבדים אותה מספיק כדי לרצות שיבינו אותה לפני שעונים לה. אם קריאת הטיעון הכי טוב של הצד השני, בצורתו הכי חזקה, הייתה עתידה לפורר את המחלוקת, היא הייתה מתפוררת אלף פעם עד עכשיו. במקום זה, האנשים שתופסים הכי לעומק את הטיעון הנגדי הם, לעתים קרובות מאוד, בדיוק אלה שמחויבים נגדו בעקשנות הכי גדולה.

אז שלושת המפלטים הקלים סגורים, ואנחנו נשארים עומדים מול דילמה שאני לא הולך לפתור, כי לפתור אותה זאת העבודה של המאמרים הבאים, ולהעמיד פנים שאני עושה את זה כאן זה לרמות אותך. או שחצי מהמוחות הכי טובים שהמין שלנו ייצר פגומים באיזו דרך מסוימת שאף אחד, בארבע מאות שנה של חיפוש, לא הצליח אף פעם לאתר ולתת לה שם — פגם נסתר שפוגע בדיוק באנשים שבצד השני של השאלה שבמקרה אכפת לך ממנה, ואף פעם לא באלה שבצד שלך — או שמשהו מבני מתרחש, משהו בשאלות עצמן ולא באנשים ששואלים אותן, שעושה את הסוג הזה של מחלוקת חסין בפני הכוח שמכריע כל דבר אחר.

שים לב לצורה המשרתת-את-עצמה של הקרן הראשונה, כי הצורה הזאת היא הסימן שמשהו לא בסדר בה. תמיד מסתבר שהחצי הפגום הוא החצי שחולק על מי שעושה את האבחנה. התאיסט מוצא שהאתאיסטים מסונוורים מגאווה; האתאיסט מוצא שהתאיסטים משותקים מצורך; לכל אחד יש דין וחשבון מסודר על הפגם של השני ואין לו שום דין וחשבון על שלו, ושני הדינים והחשבונות הם תמונות ראי שמבטלות זו את זו. פגם שכל אדם רואה בבירור אצל יריבו ואף אדם לא מוצא אצל עצמו, לאורך ארבע מאות שנה של החיפוש הכי ממוקד שאפשר לדמיין, לא מתנהג כמו פגם אמיתי. הוא מתנהג כמו היעדר של פגם.

אני חושב שזה השני. אבל עדיין לא הראיתי לך את זה, והדבר הכן הוא להשאיר אותך כאן, על הסף, כשהתופעה גלויה לגמרי וההסבר לא כאן. יש אמת אחת על אלוהים, אמת אחת על התודעה; לשאלות יש תשובות, ואני לא רלטיביסט ולעולם לא אהפוך לכזה לאורך העמודים האלה. מה שאני טוען, עד כה, קטן ומוזר יותר: שכמה תשובות אמיתיות יושבות בצל, מאחורי מחלוקת שמאות שנים של ראיות משותפות וחשיבה מהשורה הראשונה לא מצליחות לפורר — כאילו האור שמאיר כל שאלה אחרת מתחלק בצורה כל כך לא שווה, עד ששכלים כנים מבלים את חייהם מול קירות שונים של אותו חושך. העובדה הזאת היא נתון. היא מבקשת שיסבירו אותה. אז בוא נלך לגלות מה בעולם יכול לעשות דבר כזה למחלוקת.