מנשר החופש

מהו חופש אמיתי

מהו חופש? אנו רגילים לחשוב על חופש כעל היכולת לעשות כרצוננו. גישה זו הובילה את העולם ה"חופשי" לאמץ מדיניות, אידיאולוגיות ואסכולות מחשבה שונות. אבל האם אנחנו באמת חופשיים?

הסתירה המוזרה

ניקח לדוגמה סמים. מדוע איננו חופשיים להשתמש בהם? מדוע ברוב המדינות חומרים אלה אסורים? זוהי סתירה בוטה, ואכן מדינות מסוימות הפכו אותם שוב לחוקיים. מה מסתתר כאן? מה הופך את הסמים לחריג ברוב מדיניות האומות? החופש. מוכח מדעית שחומרים אלה למעשה שוללים מאיתנו את החופש. ברגע שאדם נחשף לכימיקלים מסוימים, הוא מאבד את שיקול הדעת, ובין אם הוא יודע זאת ובין אם לאו, חייו נשלטים כעת על ידי ההתמכרות. לפעמים הוא חושב שהוא בוחר בסמים. לפעמים הוא יודע שזה לא טוב בשבילו. אך לעיתים נדירות הוא יכול להשתחרר מכך בכוחות עצמו, והאנשים בכל האומות הללו הסכימו שה"חופש" להשתמש בסמים צריך להילקח מהם. מבחינה פילוסופית זה איננו עקבי. למרות ההשפעה החזקה של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית על החברה שלנו, רובנו עדיין מסכימים איכשהו שחיים בריאים ופרודוקטיביים הם "טובים", וההפך הוא "רע". ואנחנו מסכימים לשלול את החופש הזה.

ומה לגבי זנות? שוב, כשריד למורשתנו המסורתית, אנו יודעים שהדרך ה"קלה" לנשים אומללות להשיג כסף מובילה להרס חייהן, לבידוד חברתי, לשימוש בסמים ולבסוף למוות בגיל צעיר ברוב המקרים. אנחנו שוללים את ה"חופש" הזה שוב, משום שאנו רוצים להגן על חופש בני עמנו לחיות חיים בריאים ופרודוקטיביים ולהיות מאושרים. אנחנו יודעים שנשים אומללות אלה חסרות אונים ברובן כאשר מוצגת להן הזדמנות כזו, ואנו אוכפים זאת במדיניות הממשלתית שלנו כדי לתת להן סיכוי לחיים טובים יותר.

ומה לגבי כתות? האם אנשים אינם חופשיים לקיים כל אמונה שהם רוצים? לא בדיוק. ישנן אמונות מסוימות השוללות מאיתנו את החופש. כאשר אדם מבודד מהחברה ומהחשיבה הביקורתית ונמצא תחת דוקטרינה המונעת ממנו לראות את האמת, אנו נוטים לראות בכך דבר הרסני, ולכל אומה יש כללים נגד דברים כאלה.

היכן הקו?

אז, בעליל, החברות שלנו עדיין לא קרסו, וישנם מקרים קיצוניים מסוימים שרובנו מסכימים שיש לאכוף נגדם. אבל היכן אנו מותחים את הקו? בהתחשב בכך שחלק מהחופש הוא אכיפה נגד אלמנטים הרסניים בחברה שלנו, קיים קו שהוא הקו ה"נכון". קו שמבטיח באמת את חופשנו ומגן עלינו מפני חולשותינו, אך עדיין נותן לנו מרחב ליצירתיות ולחשיבה חופשית. כזה שנותן לנו סיכוי אמיתי לאושר ולחיים בריאים. בואו נבחן תופעות בתרבות ובחברה שלנו כיום דרך עדשה זו וננסה לקבוע היכן ממוקם הקו הזה.

מה קרה למשפחות שלנו?

נתחיל במשפחה הגרעינית. מחקרים הראו שמשפחה עם שני הורים אוהבים ומתפקדים חיונית להתפתחותו של ילד בריא גופנית ונפשית. מהניסוי בקיבוצים הסוציאליסטיים בישראל שהכניסו ילדים ל"בית ילדים" כדי שההורים יעבדו יותר, ועד לנתונים על בתים חד-הוריים, ברור שמבנה המשפחה המסורתי הוא המבנה הטוב ביותר לילדינו. כמו כן, ברור שההיררכיה חשובה. ילדים שיש להם כבוד ויראה כלפי הוריהם נוטים יותר לקבל חוכמה בין-דורית וניסיון חיים. יש להם יותר יכולת לקבל הדרכה בשנים המכריעות בחייהם, וכך לקבל החלטות טובות יותר.

כמו כן, מחקרים הראו שגברים מובילים באמצעות שכלם, ונשים מובילות באמצעות הרגש. בעוד שהרגש הוא חלק מכריע בחיינו, התבונה צריכה להיות זו שמובילה אותנו בסופו של דבר. זה רומז להיררכיה המסורתית במשק הבית, שבה הגבר מוביל והאישה הולכת אחריו. מנהיגות כמובן אינה שליטה. מנהיג זוכה לאמון מצד אלה שהוא מוביל, גם אם הם לא תמיד מבינים את התמונה הגדולה, והוא תמיד מודע לדעותיהם ולמשוב שלהם. כאשר בת הזוג מכבדת את בעלה, הילדים הולכים בעקבותיה ומכבדים את סמכותו, נוצר משק בית בריא.

ערכים אלה נהרסו בימינו, עם התקשורת והקונצנזוס החברתי שהורים הם "מאחור", אבות הם טיפשים, וההיררכיה במשפחה היא סוג של דיכוי. האם אנחנו חסינים לכך או שאנחנו חסרי אונים? כאשר המבנה החברתי מעמיד ילדים מול מסכים המעבירים מסר זה, בשלב בו הם אינם יכולים באמת לשפוט בעצמם, 70 השנים האחרונות הראו לנו שחלק גדול מהחברה שלנו אינו חסין לרעיונות כאלה. אחרי "נשואים פלוס" ועד "סיינפלד" ותוכניות טלוויזיה רבות אחרות, אנו נמצאים כעת בשלב שבו ערכים אלה, בבתים רבים שלנו, אינם נחשבים אפילו כאפשרות. הדור הצעיר אפילו לא קיבל הזדמנות לראות איך נראה בית מסורתי, ברוב המקרים.

האם אנחנו חסרי אונים?

האם זה חופש? האם העמדת תוכן מול מוחותיהם הרגישים של ילדינו, בעוד שהמבנה והנורמות החברתיים מונעים מאיתנו להשפיע על הדור הבא בחוכמה ובערכים, היא משהו שאנו יכולים להתמודד איתו? האם נשים יכולות באמת לבחור להתגבר על הלחצים של הנישואין ולבחור בטובת ילדיהן על פני רגשותיהן הנוכחיים וסיפוקן העצמי, כאשר מוצעים להן תמריצים לעזוב את בעליהן ומוצג להן תוכן האומר להן שבעליהן אולי מדכאים אותן? הנורמות מרמזות שאביהן טיפש, בעלן טיפש עוד יותר, והאושר האמיתי טמון בקריירה ובהישגים אישיים, בעוד שהמחקר מראה את ההפך. האם נשים ענוות וידעניות מספיק כדי לקבל את הראיות ולפעול על פיהן, או שהן חסרות אונים? האם הן יכולות להיאבק באגו שלהן בעוד שהחברה אומרת להן שהן תמיד צודקות והגברים בחייהן טועים? ההיסטוריה הראתה לנו שהן אינן. כמו כת, כמו סם, כמו הדרך הקלה החוצה, הן אינן יכולות לעשות זאת לבד.

האם חופש הביטוי הוא נגד חופש הביטוי?

אבל איך אנחנו אוכפים את זה? גם אם הקו ממוקם במקום הזה, איך אנחנו מותחים אותו? אנחנו יכולים להחזיק את המשפחה כקדושה. אנחנו יכולים לאסור תוכן שלועג לאבות, שלועג לנשים שנותנות אמון בבני זוגן. אנחנו יכולים להפיק תוכן אמיתי, שיעורים שההיסטוריה לימדה אותנו, חוכמה שירשנו מאבותינו, סיפורים שמעבירים את המסר הנכון.

אבל מה לגבי חופש הביטוי? ההיסטוריה הראתה שאנחנו לא חזקים מספיק לחופש ביטוי אמיתי. היא הראתה שחופש הביטוי נוטה יותר להיות מנוצל לרעה מאשר לשמש בתפקידו. כפי שנדון בהמשך מאמר זה, הוא החליף את הדיקטטור האלים בדיקטטור מרושע השולט באמצעות תעמולה ודיסאינפורמציה, מה שמוביל באופן בלתי נמנע לדיקטטורה ובפועל לאובדן חופש הביטוי.

במי אנחנו בוטחים?

אבל מי יקבע מה נכון? האם הוא לא יהיה דיקטטור נוסף? אנחנו יכולים רק להחליף את חופש הביטוי בשיקול דעת. באמון מבחין. גם עם חופש הביטוי, אנחנו בסופו של דבר בוטחים במישהו, בין אם זה תקשורת המיינסטרים, דמויות ברשתות החברתיות, סלבריטאים או פקידי ממשלה. אם אנחנו חייבים לבטוח במישהו ממילא, בזמן שאנחנו מופצצים במידע שגוי ודיסאינפורמציה, עדיף שנשים את אמוננו ביודעין ובכוונה, תוך הגנה על עצמנו מפני תוכן מזיק שמשמיד את הנוער והנשים שלנו ושומט מאיתנו את החופש לרדוף אחרי אושר ושפיות.

מין חופשי?

בואו נמשיך עם המיניות. אנחנו חיים במרחב היפר-מיני. מוכח מדעית שמין אינטימי עם בן זוג אוהב מוביל למסלולים נוירולוגיים המקדמים אושר, בעוד שאוננות גברית וצריכת פורנו מובילות להתמכרות, חרדה ודיכאון. מסלולי הדופמין זהים לאלה של התמכרות לסמים, ללא הבחנה בין השניים. אבל אנחנו איכשהו מותחים את הקו רק כשמדובר בסמים.

נשים מקבלות כיום תשלום כדי להיות זונות מצולמות, אבל איכשהו אנחנו מותחים את הקו רק עם זונות שאינן מצולמות. לשחקניות הפורנו יש חיים טובים יחסית לחברותיהן הבלתי מצולמות, אבל הן עומדות בפני אותו תמריץ בלתי ניתן לעמידה שעומד בפני זונות, ויש הטוענים שאף יותר. כמו מריחואנה שאינה הורסת את חייך לחלוטין מהר כמו סמים אחרים, "משחק" בפורנו ובוודאי OnlyFans הורסים את יכולתה של אישה ואת סיכוייה לחיים בריאים ומאושרים עם משפחה ובעל אוהב בצורה מרושעת יותר. אי אפשר לראות את זה עד שמגיעים לגיל מסוים, ועד אז זה מאוחר מדי. הן עשויות להתאושש, אבל זה תהליך קשה וכואב. ברור שאם אנחנו רוצים חופש אמיתי, הדברים האלה צריכים להיות אסורים. יש לדחוף את הקו הלאה מהקיצוניות הסלחנית שלו, ולמקם אותו במקום המתאים.

חופש להרגיש נורמלי

ומה לגבי צניעות? אנחנו אוסרים עירום במרחב הציבורי מסיבה כלשהי, אבל אנחנו כן מאפשרים אופנות שונות של לבוש וזה נורמלי לחלוטין שאישה תופיע במרחבים ציבוריים עם מראה מיני מאוד. אנחנו טוענים שזה זכותה של אישה להתלבש כראות עיניה, וזו אחריותו של הגבר לעוררותו המינית. אבל האם אנחנו באמת חופשיים? האם הגבר באמת אחראי לעוררותו המינית, או שהוא חסר אונים? האם גבר יכול באמת להסתובב במרחבים ציבוריים, להגיע לעבודה, לצפות בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליו, ולא להיות מעורר מינית ומתוסכל? האם הוא באמת יכול להימנע מאוננות "רק כדי להרגיש נורמלי"? האם זה הוגן? האם הוא צריך להיות נידון לחיים של אוננות, שמובילים בסופו של דבר לדיכאון ולתפקוד נמוך?

גם אם הוא נשוי, במערכת יחסים בריאה נשים נוטות לראות במין ללא אינטימיות עלבון. נשים מחווטות נוירוביולוגית להתעורר מינית על ידי חיבור, ולא על ידי מראה גופו של גבר כשלעצמו. האם זה הוגן להפוך אותה לאתר השחרור המיני של בן זוגה, בעוד שהיא אינה מסוגלת רגשית לתדירות ולעוצמה שכאלה? ברוב המקרים, היא אכן נסוגה, ומשאירה את בן זוגה חסר אונים וכמעט מחויב למצוא אפיקים אחרים, בין אם אלה אתרי הפורנוגרפיה בפלאפון שלו, או גרוע מכך, בנות זוג אחרות.

הקו המתון

בניגוד לקוד הלבוש הרדיקלי של האסלאם, להלכה היהודית יש תשובה מתונה לכך המאזנת בין הצורך של האישה להיות יפה ואטרקטיבית לבין הנטייה של הגבר להשפעה מינית. כללים פשוטים: שרוולים מתחת למרפק, חצאית מתחת לברכיים, צווארונים מעל עצמות הבריח, ובגדים שאינם הדוקים מדי. כל אישה יכולה לעקוב אחר הכללים האלה ועדיין להיות יפה, מבלי להבליט יתר על המידה את מיניותה. יתרה מכך, כפי שברור בעמדות סטטוס גבוה, היא תהיה מכובדת יותר. הבגדים שלנו, גברים ונשים, הם הסמלים של כבודנו. לפועל בניין יש בגדים שונים מאלה של ראש ממשלה או איש עסקים, וכולנו מכירים בכך. אם רוצים להשפיל אדם, לוקחים ממנו את בגדיו. ערכים אלה פשוטים ואנחנו פועלים לפיהם במשך אלפי שנים. יש לאכוף אותם בחוק, באותו אופן שאנו אוסרים עירום במרחב הציבורי. לפי ההלכה היהודית, אגב, גברים מחויבים לאותם סטנדרטים, תוך החלפת החצאית או השמלה במכנסיים.

וכמובן, בניגוד לשריעה האסלאמית, אונס של אישה בהלכה אסור בכל הנסיבות ללא יוצא מן הכלל. לחובתה להיות צנועה ומכובדת אין שום קשר לפשע הנורא הזה, שהתורה משווה לרצח אכזרי. נתייחס לאסלאם ולתפקידו בהמשך המאמר, שכן אי אפשר שלא לעשות זאת כאשר דנים בחופש.

חופש מהתמכרות לדופמין

מחקרים הראו שאותם דפוסי התמכרות חלים על מדיה חברתית ותעשיית הבידור. תוכן מיני ואלים, כמו גם ממים וגלילה אינסופית, מוכחים כפוגעים במוחם של צעירים וילדים, לפעמים באופן בלתי הפיך. יכולתם לריכוז ולוויסות יורדת באופן יסודי, והם פשוט, כמו בסמים, מכורים לטלפונים שלהם. יש לנו מחקר וטכנולוגיה לאכוף הסרת תוכן ואפליקציות ממכרים מאוד מהמרחב הציבורי שלנו. ניתן לאמן בקלות בינה מלאכותית לזהות זאת, ואנו יכולים להשתמש בשכל הישר שלנו כדי לקבוע מה יכול להיות ממכר ומה לא.

משמעות הדבר היא שתוכן יהיה וצריך להיות – משעמם מספיק. לצד המאמץ להציג תוכן חינוכי ומועיל, עלינו להבטיח בעידן הטכנולוגי הזה שתוכן יהיה משעמם מספיק. עלינו לאסור תוכן בעל דופמין גבוה, למבוגרים ובמיוחד לילדים ולמתבגרים.

ללא עריכה

בדומה לשטיפת המוח של כתות, אנו רואים הרבה טקטיקות מניפולציה בתקשורת המיינסטרים ובמדיה החברתית. קטעים ספציפיים נערכים כדי להוציא דברים מהקשרם, והאשמות שווא נזרקות מהר יותר ממה שניתן להכחישן. לאחרונה ראינו כיצד זה הוביל לרציחתו של צ'ארלי קירק, מתדיין שליו שמילותיו נלקחו באופן עקבי מהקשרן, ואשר הושמץ דרך המדיה החברתית עד למותו הטרגי. טקטיקות אלה צריכות להיות אסורות ולהיענש בחומרה. כל אדם או ארגון שמשקר או מתמרן את הקהל שלו צריך לשאת בתוצאות, שכן מותו של צ'ארלי היה רק טיפה בים של הידרדרות תרבותית שאליה הובילה תופעה זו.

האם הם באמת חייבים לעשות את זה בחוץ?

ומה לגבי זכויות הומואים? זכויות טרנס? כפי שאמרתי, אלה מזיקים לנוער שלנו ולערכי המשפחה הקדושים שאנו מחזיקים, ובסופו של דבר לשגשוג ולאושר של גזענו. תוכן ומראות הומואים וטרנס צריכים להיות אסורים ולהיות מוסרים מהמרחבים הציבוריים שלנו. איננו יכולים לאכוף התנהגות הומוסקסואלית בביתו של אדם, וגם איננו צריכים. אבל התקשורת והחינוך שלנו צריכים לקדם יחסי מין בריאים, והומוסקסואליות ודיספוריה מגדרית צריכות לחזור לרשימת מחלות הנפש כפי שהיו. יש לקדם טיפול ומודעות, ומחקר צריך לחזור לשטחים נטושים אלה. אף אחד לא צריך לכפות התנהגות מינית, שכן זה בלתי אפשרי לאכוף ובלתי אנושי לבצע, אבל המרחב הציבורי צריך להיות נקי מהסטיות האלה שמובילות, בהכרח, להתעללות בילדים כפי שראינו בעינינו.

האסלאם הוא התמונה הנגדית המעוותת של המדיניות הסלחנית מדי שלנו כיום, שבה הם רודפים והורגים הומוסקסואלים, בדומה לאופן שבו הם מתייחסים להיררכיה הבריאה של הבית המסורתי באופן לא אנושי. מבלי לדון במטפיזיקה של הנצרות, שכן מטרת מאמר זה היא לדון בחופש שלנו ובמאבק עליו, הנצרות התחילה כקפדנית מאוד עם הקתוליות, נפתחה כמעט לחלוטין עם התנועה הפרוטסטנטית, והפכה רכה ומתירנית מדי במאות האחרונות. ערכי המשפחה נלמדים אך אינם נאכפים בשום אופן, ובחלל שנוצר משגשגת האכיפה הקיצונית של חוקי השריעה. כמובן, הנצרות אשמה רק בסבלנותה בימים אלה, ובאי-מתיחת הקו במקומות המתאימים, ובכך אפשרה לאידיאולוגיות מסוכנות כמו האסלאם לחדור לחברה שלנו.

חופש מרעיונות מסוכנים ומדבקים

אז, מה לגבי האסלאם? וקומוניזם או אידיאולוגיות פרוגרסיביות שמאלניות? זהו בהחלט עניין דחוף, כפי שכל מי שיש לו עיניים יכול לראות. האם אנחנו חופשיים כגזע כאשר אנו חשופים לקומוניזם, או לאחיו הנראה כבלתי מזיק, הסוציאליזם? האם אנחנו באמת יכולים לעמוד בהבטחה של הפחתת יוקר המחייה ופחות עבודה, כאשר אנו נאבקים בטבענו העצלן ובנטייה לחיות בנוחות רבה יותר? כאשר חסר לנו חינוך נאות בעניינים אלה, והאמון באלה שכן יש להם נשחק דרך תעמולה?

ההיסטוריה מראה לנו, שוב ושוב, שבלי אכיפה נאותה אנחנו לא. רעיונות אלה משנים צורה כל דור, ומיושמים בדרכים שונות במדינות שונות, עד שהם הופכים לדיקטטורות מלאות. באיחוד האירופי, ובקצב איטי יותר בארה"ב, חופש הביטוי ומדיניות סלחנית הכניסו סוציאליזם ורעיונות פרוגרסיביים שהופכים לאט לאט לדיקטטורות. זה אמנם עדין יותר מהדרכים הקודמות של הקומוניזם וקשה יותר לזהות.

במפתיע, זה מלווה גם באסלאמיזם. השמאלנים מביאים מוסלמים כדי להגדיל את קולותיהם ולהקטין את כוחם של כוחות לאומניים ומסורתיים במדינותיהם, כאשר לא ברור כיצד הם יתמודדו עם הסכנות של האסלאם בהמשך הדרך. זה אמנם לא משנה, כיון שבכל דרך שזה יבוא, זה ישים קץ לחברה הנורמלית והשפויה במדינות אלה.

איך מונעים את זה? היכן הקו? קומוניזם וסוציאליזם מעל אחוז מסוים צריכים להיות אסורים, וספרים ותעמולה גם כן. אלה רעיונות מסוכנים שהובילו למותם של עשרות מיליוני אנשים, ולסבלם של רבים עוד יותר, ואין סיבה מדוע לא ייאסרו באוניברסיטאות וברחבי המרחב הציבורי. יש להכניס חינוך פשוט כדי לחסן את ילדינו ואת הדורות הבאים מפני המחלות האלה.

חופש משוויון

ומה לגבי רעיונות פרוגרסיביים כמו שוויון, גיוון והכללה? אלה הם למעשה מילות קוד להכנסת אידיאולוגיות ואנשים קיצוניים ומסוכנים. אם כולם שווים ואנחנו צריכים להיות מגוונים, אז יש להתייחס לאסלאם כשווה, וכן לאנשים חולים בנפשם ומסוכנים. השוויון אינו אמיתי, ולעולם לא היה. האסלאם הוא דת ואידיאולוגיה פוליטית מסוכנת, וגיוון התרבות שלנו באנשים רוצחים שטופי מוח אינו מידה שאליה עלינו לשאוף. קומוניזם ותיאורית הגזע הביקורתית הם רעיונות מסוכנים, ועדשת המדוכא-מדכא היא הרס למוחותיהם של עמנו ולחברה שלנו. במקום להדגיש עבודה קשה וערך מוסרי, אנו טוענים לשוויון אוטומטי לכל אדם, תרבות או רעיון. ישנם רעיונות רעים, ישנן תרבויות מושחתות וישנם אנשים שצריכים להיות בכלא.

יש להחליף את השוויון, הגיוון וההכללה בשיקול דעת. באמון מבחין על מי מסוגל וחכם מספיק לשפוט רעיונות, אנשים ותרבות. הערכים האלה לא צריכים להיות הסמכה אוטומטית. יתרה מכך, יש להתייחס אליהם בחשד, שכן ההיסטוריה הראתה לנו שרוע לעיתים קרובות מסתתר מאחורי רעיונות שנראים כביכול מיטיבים.

כולם?

ומה לגבי האסלאם? בעוד שהאידיאולוגיות האחרות מסתירות את תוצאתן הבלתי נמנעת, האסלאם הוא אידיאולוגיה שמצהירה על עצמה שהיא נועדה לכבוש את העולם וליישם את חוקי השריעה שלה. הם אמנם משתמשים בטקטיקה אחרת, תקייה, כלומר הונאה. הם מעמידים פנים שהם מוסלמים מתונים, מוסלמים "טובים", וכאשר הם מקבלים מספיק כוח הם מתחילים את הכיבוש האידיאולוגי שלהם.

אין מוסלמים "טובים". כולם מאמינים באותו קוראן שמטיף לאותם רעיונות, בין אם הם האכיפה הפעילה ובין אם התומכים מאחור. האסלאם, כפי שהוא, צריך להיות אסור. יש למחוק את הפסוקים הבעייתיים מהקוראן, ואת כל הדת כפי שהיא צריך לתקוף. אין לנו מלחמה עם האסלאם הרדיקלי, יש לנו מלחמה עם האסלאם.

כל אומה שהיא מוסלמית, צריכה להיות מותקפת ומנוטרלת. אם בית ספר מלמד קוראן, יש לתקוף אותו ולנטרל אותו. אם נמתין בחוסר מעש באומות שלנו ונאפשר לדיקטטורים ולמנהיגים הדתיים האלה להמשיך לשכון בשלווה בארצותיהם, זה יבוא אלינו. אולי לא מחר, אבל זה יבוא. אם נסגור את עינינו לסבלם של אחינו בני האדם החיים תחת כת המוות הזו, שאולי אפילו מאמינים בהבטחותיה הנבואיות השקריות, לא נברח מיום הדין. יהיה להם נשק גרעיני, הם יתקפו, וחובתנו למען כל המין האנושי לעצור זאת. ככל שנחכה יותר, כך זה יהיה גרוע יותר. בפנים במדינותינו ובחוץ במדינות המוסלמיות, עלינו לתקוף ולהכריז מלחמה על האסלאם. על כל האסלאם. אולי נוציא גרסה חדשה של הקוראן, או נפרק אותו לחלוטין, אבל האסלאם כפי שהוא הוא איום ישיר על כל האנושות.

אין איום גרעיני

ומה לגבי צפון קוריאה? סין? רוסיה? אין זה מפתיע שישויות לאומיות אלה משתפות פעולה עם המשטרים האסלאמיים. כולן דיקטטורות, וגם אם הן מייצגות לפעמים בצורה שקרית מסורת וערכי משפחה, הן משנות אותם לפי האינטרסים הטובים ביותר של הדיקטטור. אלה דוקטרינות מרושעות המשעבדות אנשים והורגות אותם במיליונים. איננו יכולים להמשיך לסגור את עינינו. זה בא אלינו, וזה לא ייעצר.

האיום הגרעיני אינו דבר שעלינו לחשוש ממנו, ולא משום שהוא אינו אמיתי, אלא משום שהם אינם חוששים מהפצצות הגרעין שלנו. לא כמו שאנו חוששים משלהם. אין להם בעיה להוביל את עמם למוות. אם וכאשר הם יראו לנכון, הם אכן יפציצו אותנו בגרעין. אל תפקפקו בכך. החברות שלהם יגיעו בהכרח למצב של משבר והם יתחבאו במקלטים שלהם ויובילו את עמם למותם. כאשר האפשרות להפציץ אומה אחרת בגרעין תהיה לטובתם, והיא תהיה, הם לא יהססו. ככל שנחכה יותר, כך יצטבר להם יותר כוח, והמדינות שלהם יהיו פחות יציבות, שכן האידיאולוגיות השקריות שלהן נועדו להתמוטט. ככל שנפעל מוקדם יותר, בכוח ובעקשנות, כך ייגרם פחות נזק למדינותינו.

יתרה מכך, עליית הבינה המלאכותית הופכת זאת לבולט עוד יותר. לנשק גרעיני עדיין יהיה תפקיד בעולם של מחר, אבל רובוטים ובינה מלאכותית הופכים את האומות האלה לאיום גדול יותר ככל שעובר הזמן. הן צוברות יותר ויותר כוח ויתרון טכנולוגי על ידי ניצול אוכלוסיותיהן עצמן, והיעילות והמינוף שיש לכלים אלה הם בלתי נתפסים. עלינו להכות עכשיו בעוד שיש לנו עדיין יתרון. ההגנה הטובה ביותר שלנו היא התקפה. סגירת עיניים איננה סובלנות, היא רשלנות.

אם לא עכשיו, אימתי?

חופש אמיתי, כפי שראינו, צריך להתייחס לטבענו, לחולשותינו ולמצבי הכשל שלנו. אי אפשר לשמור עליו אם לא נמתח את הקו במקום שבו הוא צריך להיות, במקום שבו הוא תמיד היה בחוכמה המסורתית האמיתית ובחכמינו. במקום לא לבטוח באף אחד, ובכך בהכרח לבטוח בנבל הראשון שתופס את החלל הפנוי הזה, עלינו להשיב את אמוננו בחוכמת אבותינו, ולשקול בשיקול דעת במי עלינו לבטוח כדי להוביל אותנו בחזרה לביטחון.

חופש לעולם אינו היעדר אכיפה, שכן היעדרו מוביל תמיד לעריצות. אם לא נלחם על חופשנו עכשיו, אם לא ניתן להיסטוריה ללמד אותנו ונמשיך לסגור את עינינו בבתים הנוחים שלנו, נשלם בסופו של דבר מחיר שעשוי להחזיר את האנושות מאות שנים אחורה, אם לא אלפי שנים.