הנחמה

נספח לחמשת המאמרים. הוא לא נושא שום טיעון — כל מה שלפניו עומד בלי מילה ממה שבא אחריו. זה בשביל הקוראים שנשארו.

תן לי לרדת מהטיעון לרגע, כי הטיעון נגמר, ולהגיד את הדבר שהטיעון מרמז עליו אבל לא יכול היה להוכיח.

המציאות גדולה מכל רשת שאנחנו פורשים עליה. לא חסרת-צורה — יש תיאורים שגויים בכל מקום, ולתפוס דברים נכון זאת כל העבודה של שכל — אלא גדולה, עודפת, עולה על ההישג של כל מערכת מושגית יחידה שנוכל אי פעם להביא אליה. כל מסגרת רצינית שאדם או תרבות אי פעם בנו היא היטל: היא תופסת מבנה אמיתי כלשהו של הדבר ומשטחת את השאר, כמו שצל הוא דיווח אמיתי על עצם ולעולם לא העצם. העולם של התאיסט והעולם של האתאיסט, התודעה כפי שהיא נראית מבפנים והמוח כפי שהוא נראה מבחוץ, כל אחת מהמסורות הארוכות שבילו אלף שנה בלימוד הרביע שלהן בשטח על בוריו — כל אלה הם היטל שבאמת נוגע במה שהוא נוגע, ואף אחד הוא לא השלם, והשלם הוא גם לא כולם ערוכים זה על זה, כי אי אפשר להרכיב מחדש גוף מוצק מתוך ערימת הצללים שלו.

ואז ריבוי העמדות הכנות מפסיק להיראות כשערורייה ומתחיל להיראות כמשהו שהמין עושה בלי שתכנן. מפוזר על השטח החשוך, מוצב בנקודות שאף אחד מאיתנו לא בחר, כל חושב מחויב מחזיק היטל אחד יציב ולומד אותו לעומק — וכל המערך המפוזר, ששום חבר בו לא רואה את העצם בשלמותו, מכסה ביניהם יותר ממה שכל תחנה יחידה יכלה. זה תיק-השקעות לא-מתוכנן. אף אחד לא הרכיב אותו; אף אחד לא עומד בנקודת המבט שממנה הוא היה מתיישב לתמונה אחת קוהרנטית; ובכל זאת הסיבה שזה מרגיש כמו אובדן — כל האנשים המבריקים האלה שלעולם לא יסכימו — היא רק שאנחנו כל הזמן מצפים שהצללים יסתדרו בשורה, כשהעצם ממילא לא היה עתיד להיכנס אל תוך המישור שבו צללים חיים.

האחדות ממשית. זה הדבר האחרון שאני רוצה להשאיר לך, והוא הדבר האחד בכל העמודים האלה שאני לא יכול למסור לך כהוכחה, רק כמשהו שיש לי סיבות לתת בו אמון. ההיטלים הם של דבר אחד. היישוב ביניהם קיים, למעלה בממד שבו השיטוח מתבטל, בנקודת המבט שממנה העיגול והמלבן נראים סוף סוף כגליל האחד שהם תמיד היו. אנחנו לא זוכים לעמוד שם. הציוד שלנו בנוי למישור, ונקודת המבט שמעליו מתפקדת עבורנו כגבול ולא כמקום — אנחנו יכולים להוכיח, מכאן, שאנחנו לא יכולים להגיע אליה, ואנחנו לא יכולים להוכיח, מכאן, מה עומד שם כשאנחנו לא. אבל שזה אחד, ולא ערמה של סתירות לא-קשורות שמכובדות במילה "תעלומה", זה מה שאני מאמין, מוחזק בדיוק בנקודה שבה להאמין זה כל מה שנשאר לעשות. האחדות של התיאורים האמיתיים והמסוכסכים שלנו ממשית, והיא בלתי ניתנת לאמירה, ואלה לא אותו דבר כמו היעדרה. יש אם כן שתי שתיקות לשמור, בסוף כל הוויכוח הזה: השתיקה על מה שמאחד את המחלוקות הכנות שלנו, והשתיקה על למה האור חולק כל כך לא שווה עד ששכלים טובים מבלים את חייהם מול קירות שונים שלו. כל המסגרת הייתה המשמעת של לעמוד בתוך שתי השתיקות בלי למלא אף אחת מהן בשקר — ולתת אמון, בלי התעודה שלעולם לא תבוא, ששתיהן נענות היכנשהו שלא נבניתי ללכת אליו.