שפן הגאולה

מאמר זה מקורו בהתכתבות שהייתה לי עם הרב מיכאל אברהם. כחלק מההתכתבות כתבתי שיחה אפשרית בינינו. אני מבקש מהקורא להתאזר בסבלנות, השפה נשמעת כמו כתב חידה, אך היא תתבאר בהמשך:

אני: במקום שיש אחדות פשוטה, אין מילים. בלי מילים, לא תיתכן לוגיקה.
הרב אברהם: אפשר לגזור מזה הכל!
אני: יופי, נו ו…?
הרב אברהם: אז יוצא שאנחנו קיימים ולא קיימים!
אני: במקום שאין מילים, אין בכלל שאלה.
הרב אברהם: אם אין לך מילים, איך אתה יכול להגיד את זה?
אני: נכון, לכן אני לא אומר את זה.
הרב אברהם: פטפוטי מילי…
אני: נכון.
הרב אברהם: מלל מוזר.
אני: אכן.
הרב אברהם: נונסנס.
אני: אין ספק.

כתגובה הרב אברהם השתמש בדוגמה של שפן מסוים כדי להדגים את האבסורד בסתירות לוגיות. ולצטט את הרב "שתי אוזניו של השפן ארוכות זו מזו באותה מידה, וגם קצרות אחת מהשנייה אבל לא טובות לב יותר מהשלישית.". עניתי לו שאני כבר מחכה לראות את השפן, ושכנראה זה יהיה חלק מהגאולה.

מעבר לבדיחה, יש כאן חוסר הסכמה בקשר לסתירות לוגיות. הרב אברהם טוען בטוריו שלא ניתן להאמין בסתירות לוגיות, כיוון שאינן מכילות שום מידע להאמין בו. אני אטען כאן במאמר שישנן אמיתות שהן מעבר ללוגיקה, ואי אפשר להביע אותן אלא באמצעות סתירה. בעקבות זה גם יובן תוכן השיחה המוזרה שהצעתי בפני הרב אברהם.

הוא ודעתו אחד

הקבלה מסבירה שלפני בריאת העולם הייתה רק אמיתתו הנעלמה. וכלשון הרמב"ם:

ספר המדע - הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכה ה'

ה אלוה זה אחד הוא - אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם.

הקב"ה צמצם עצמו, וכך נוצר העולם, ובעצם הריבוי. הלוגיקה מתארת זהויות, תארים, וזה אפשרי רק בעולם שלאחר הצמצום, בו קיימים עצמים.

נראה שכדי לתאר את הקב"ה בשפה שלנו, אנו מחויבים להשתמש בסתירה. זו לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ב':

ספר המדע - הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכות י"ג, י"ד

יג הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא.  ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד.  אבל הבורא - הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה - הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.

יד  נמצאת אומר: הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה - הכול אחד.  ודבר זה - אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בוריו. ...

נתבונן בדברי הרמב"ם. הרמב"ם אומר שהקב"ה, הוא ודעתו אחד. לפי ההגדרה שלנו, דעת אינה חלק מהנושא. הדעת נפרדת מאיתנו. אז אם הרמב"ם משתמש במושג דעת כפי שהוא אצלנו, יש כאן סתירה. דעת הקב"ה, שאינה זהה לנושאה, מאוחדת אתו. אין דרך להבין את הרמב"ם אחרת.

אם הוא משתמש בדעת כדי להצביע על מושג אחר, שאינו קשור לדעת שלנו, הרי המשפט שלו "ודבר זה - אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בוריו" אינו מובן. אם הרמב"ם מדבר על מושג שאנחנו כלל איננו מבינים מהו, אז האמירה שלו היא חסרת משמעות. היה עליו לפחות לומר, "ודעתו של הקב"ה, אין כח בלב האדם להכירה". אך הוא אינו אומר כן.

ממילא צריך לומר שהוא ו"דעתו", דהיינו ה"דעת" שלנו, אותה דעת שנפרדת מאיתנו, הם אחד, למרות שהיא נפרדת. ומובן מדבריו שלא נקט "דעת" דווקא, כי אחדות נושא ו-דעתו הם בדווקא משהו שאין בכח האדם להשיגו, כי מה מבדיל בין דעתו לרצונו? קשה לומר שהרמב"ם נקט "דעתו" דווקא ללא שום נימוק, ומובן שנקט בדוגמה, והיה יכול להגיד אותו הדבר על רצונו, וכו', כפי שמדבר באותה הלכה על חייו.

זאת אומרת שהדעת שלנו, אותה דעת בדיוק שהיא נפרדת אצלנו, ויש לה תכונות שבהכרח מגדירות אותה כ"לא אנחנו", אצל הקב"ה, היא בכל זאת מאוחדת אתו. הנפרדות המוכרחת לוגית אצלנו (שהרי אנחנו ודעתנו אינם אחד), אינה מוכרחת אצלו.

אז כדי לתאר את הקב"ה, הרמב"ם משתמש ב-סתירה. החלקים הנפרדים של הקב"ה, מאוחדים עמו. אין דרך אחרת להבין זאת.

חוסר פשר חיוני

הרב אברהם משתמש רבות בטוריו בטיעון שסתירות לוגיות הן חסרות פשר. אני מסכים. אכן בשפה שלנו אין פשר, אך חוסר הפשר הזה מצביע על מסתורין, ולא על ריקות. ולכאורה אלה דברי הרמב"ם "ודבר זה - אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בוריו". מדוע האריכות? מה הכוונה שאין כח בפה לאומרו? הרי אני סוף סוף אומר זאת. אלא כוונתו שאין השפה יכולה להצביע עליו באופן ישיר. גם אם אני אומר את זה, לא אמרתי כלום. רק הצבעתי על משהו. וגם אם שמעתי את זה ממישהו שכן יודע על מה הוא מדבר, זה לא יועיל.

הרמב"ם אף מוסיף שאין כח בלב האדם להכירו. גם אם אני לא מסוגל לומר, אולי במחשבת הלב אוכל להבין? הקבלה מסבירה שספירת החכמה היא בלתי ניתנת לחילוק, אך ספירת הבינה השוכנת בלב היא זו המחלקת את האור למילים. ולפי זה, הרמב"ם מסביר שגם הבנת הלב תלויה בשפה.

אפשר להבין אולי שהרמב"ם מתכוון שאין אנחנו משיגים אחדות פשוטה. אך על פי זה, היה עליו לומר, "והוא אחדות פשוטה, ודבר זה אין כח באדם להשיגו". מה גם שאנחנו משיגים אחדות פשוטה. ה"אני" של האדם זה אחדות פשוטה, שלא ניתנת לחלוקה. זה גם היה ברור לרמב"ם, כי השתמש במילה "הוא", שמעיד על אחדות פשוטה של סובייקט. אז מה כאן אין כח באדם להשיגו?

צמצום לא כפשוטו

הרב אברהם משתמש ביסוד הזה כדי לערער על המושג "צמצום לא כפשוטו". המושג הזה אומר בעצם, שהקב"ה צמצם עצמו רק מצידנו, אך באמת הוא נמצא כאן. גדולי המקובלים והחסידות השתמשו בראיות שונות, "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב), ”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו ג) וכו', כדי להראות שלמרות הצמצום, הקב"ה וודאי אינו נעדר מכאן. אפשר היה להבין שהקב"ה צמצם חלק ממנו, את אותו החלק שמנע את קיומנו, שהרי היינו מתבטלים באורו, אך השאיר את החלק שאכן ממשיך לקיים אותנו. אך גדולי המקובלים והחסידות טענו, לא. זה רק מצידנו. הוא לא צמצם עצמו כלל.

על זה הרב אברהם מערער. זוהי סתירה. גם אם זה רק מצידנו, להגיד שהקב"ה צמצם עצמו, ולא צמצם עצמו, זה חסר פשר. אך על פי דברינו הדבר מובן. הקב"ה אינו נפרד מדעתו, וגם אינו נפרד מצמצומו. וכמו לעניין הקודם, דבר זה - אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בוריו.

לבושיה מיניה וביה

נביא את דברי רבינו, שמסביר:

ליקו"מ תורה ס"ד אות ו'

וְזֶה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל פַּרְעֹה וְכוּ', הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלֶךָ. מָחָר הוּא בְּחִינַת לֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי מָחָר לְקַבֵּל שָׂכָר (עירובין כב), בְּחִינַת (בראשית ל׳:ל״ג): וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, הַיְנוּ בְּחִינַת קִבּוּל הַשָּׂכָר לֶעָתִיד לָבוֹא, וְאָז יָבִינוּ בְּחִינַת הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ הַקִּבּוּל שָׂכָר, כִּי עִקַּר הַקִּבּוּל שָׂכָר לֶעָתִיד הוּא, שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגוֹת, וְיָבִינוּ מַה שֶּׁהָיָה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָז יֵדְעוּ שֶׁהֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא בִּבְחִינַת אַרְבֶּה, כְּהַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ (בראשית רבה פ' כא), (כַּמּוּבָא בְּכָל סִפְרֵי קַבָּלָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סוֹד חָלָל הַפָּנוּי). לְבוּשׁ הוּא בְּחִינַת הַצִּמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁעַל יָדוֹ בְּחִינַת הַלְּבוּשִׁין, יָבִינוּ שֶׁהוּא מִנֵּהּ וּבֵהּ, שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ, בְּחִינַת צִמְצוּם, בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי. ...

רבינו כותב שלעתיד לבוא, נבין את הסתירה, המסתורין ייפתר. הלבוש של הקב"ה, כמו דעתו, אינו נפרד ממנו.

סתם שפן או שפן נברא

לכאורה השפן של הרב אברהם באמת אינו מכיל שום מידע. אך נתבונן במשפט אחר - "אלוקים יכול לברוא שפן ששתי אוזניו של השפן ארוכות זו מזו באותה מידה, וגם קצרות אחת מהשנייה אבל לא טובות לב יותר מהשלישית.". זהו משפט שונה. כל הקבלה מדברת על צמצום. כפי שיש מסתורין, אחדות הקב"ה עם חלקיו הנפרדים, יכולים להיות גם מסתורין אחרים. אינני טוען שהקב"ה ברא שפן כזה. אני טוען שהוא יכול לברוא ישות מסתורית, שהתיאור שלה בשפתנו יכול להיות רק על ידי סתירה - ששתי אוזניו של השפן ארוכות זו מזו באותה מידה, וגם קצרות אחת מהשנייה אבל לא טובות לב יותר מהשלישית. הסתירה לא מצביעה על השפן באופן ישיר.

לעתיד לבוא נבין את המסתורין של היעדרותו של הקב"ה מעולמנו. רבינו מסביר שהמסתורין הזה הוא אינו רק תיאורטי, אלא מלווה אותנו בכל חיינו. כל הקושיות של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", נמשכות מהמסתורין הזה. כמובן, אין נבואה על שפן ששתי אוזניו ארוכות זו מזו באותה מידה, וגם קצרות אחת מהשנייה אבל לא טובות לב יותר מהשלישית. אבל אולי, רק אולי, לכבוד הרב אברהם, הקב"ה יברא שפן כזה.