כבוד הוא לא צדקה

ארוחת הערב שלי עם אנדרה (My Dinner with Andre, 1981). בבימוי לואי מאל. וואלאס שון, אנדרה גרגורי. שני חברים ותיקים שהגיעו לראות את החיים בדרכים שלא מתיישבות מתיישבים לארוחת ערב — אחד שמוצא משמעות במסעות גדולים ובסיכון מיסטי, אחד שמוצא אותה בשמיכה חשמלית ובכוס קפה טובה — ומבלים שעתיים בלקחת זה את זה ברצינות גמורה. אף אחד לא הופך את השני. אף אחד לא ממש מנסה. בסוף כל אחד שמע את השני עד הסוף, המחלוקת בדיוק היכן שהתחילה, וזה מתברר כנקודה.

כולם כבר יודעים שכבוד עובד. תיגש ליריב שלך כאל אינטליגנטי וכן, והשיחה הולכת טוב יותר; תתייחס אליו בבוז, והיא קורסת. זאת חוכמה עממית כל כך מבוססת שתעשייה שלמה של ייעוץ תקשורת נשענת עליה. אבל לדעת שכבוד עובד זה לא אותו דבר כמו לדעת אם הוא מוצדק, ואני רוצה לטעון משהו חזק יותר מהחוכמה העממית, ובמובן מסוים מנוגד לה: שבמחלוקות שנושאות את חתימת אי-ההתכנסות, כבוד כלפי היריב שלך הוא לא טכניקה שבמקרה עובדת, לא מידה טובה שאתה מעניק בנדיבות, אלא התיאור המדויק כפשוטו של מצבו — ושהבוז, הרפלקס שאומר שהוא בטח שבור באיזה מקום, הוא לא פגם באופי אלא טעות עובדתית, השערה שההיסטוריה של המחלוקת כבר הפריכה.

נתחיל בלראות איך המקרה המעשי-בלבד אוכל את עצמו, כי צריך לפנות אותו לפני שהקרקע האמיתית יכולה להתגלות. נניח שאני מנומס ליריב שלי כי נימוס יעיל, כי הוא יגדיל את הסיכוי שהוא יבוא לצד שלי. אז הכבוד שלי הוא אמצעי, והמושא שלו הוא לא באמת הוא אלא התוצאה שאני רוצה ממנו. אבל כבוד שמופעל ככלי עובד רק כל עוד מאמינים שהוא כן; ברגע שהוא מזהה שהחום שלי תכליתי, שאני נדיב כלפיו כדי להזיז אותו, החום מפסיק לעבוד, כי אף אחד לא משתכנע מאדם שהוא מרגיש שמנהל אותו. אז להצדקה התכליתית יש התכונה המוזרה שהיא הורסת את המושא של עצמה ברגע שרואים אותה בבירור. אם לוחצים חזק, "כבוד כי זה עובד" דורש שהכבוד לא יהיה כי זה עובד — הוא מתפקד רק כשהוא מעוגן במשהו אחר מתפקוד. המקרה הפרגמטי, אם לוקחים אותו ברצינות, מצביע מעבר לעצמו אל קרקע לא-פרגמטית. הוא מבקש שיחליפו אותו.

יש בעיה שנייה, חדה יותר, בהצדקת כבוד כעזר לשכנוע, והיא באה ישר מהמאמר הראשון. הנתונים אומרים שהשכנוע, במחלוקות האלה, ברובו לא קורה. זאת הייתה כל המסקנה: העמדות לא מתהפכות, החלוקה לא זזה, המאות עוברות והפיצול מחזיק. אז להמליץ על נימוס כטכניקת שכנוע, כאן דווקא, זה להמליץ על חומר סיכה למכונה שכבר קבענו שלא מסתובבת. אם המטרה של הכבוד הייתה לנצח את השני, אז בדיוק במחלוקות שהסדרה הזאת עוסקת בהן הכבוד היה חסר טעם, כי לנצח את השני זה הדבר שכשל באמינות. ההגנה התכליתית לא רק אוכלת את עצמה. היא ממליצה על עצמה לעבודה שהוכח שאי אפשר לעשות אותה.

אז נפנה את זה, ומשהו אחר עומד מתחת, וזה הלב של המאמר. נחזור למה שהחתימה בעצם אומרת לך. אתה במחלוקת שיש בה החתימה: אנשים כשירים, כנים, חשיפה מלאה, מאות שנים, אין התכנסות. היריב שלך מחזיק במה שאתה תופס כשקר. למה? התשובה הבוזה היא שהוא פגום באיזה מקום — נקודה עיוורת, הטיה, כשל של עצב או של היגיון שבמקרה אין לך. אבל נריץ את ההשערה הזאת מול ההיסטוריה. אם הטעות שלו הייתה פגם ניתן-לאיתור, ארבע מאות שנה של הבדיקה היריבית האינטנסיבית ביותר שהמין שלנו מסוגל לה היו מאתרות אותו. זה מה שבדיקה יריבית עושה; היא מנוע לאיתור פגמים, והיא רצה במלוא הכוח על השאלה הזאת בדיוק, מאוישת באנשים שהקריירה שלהם נבנית מלמצוא בדיוק פגמים כאלה אצל בדיוק יריבים כאלה. היא לא מצאה שום דבר שהזיז את המחלוקת. השערת הפגם נבדקה, חזק, זמן רב מאוד, ונכשלה בכל פעם. מה שנשאר עומד, אחרי שאתה מוציא לגמלאות את ההשערה שהופרכה, הוא ההסבר היחיד שנותר: הוא חושב נכון מתוך הנחות מוקדמות שהוא לא בחר, בדיוק כמו שאני חושב נכון מתוך הנחות מוקדמות שאני לא בחרתי. לפי החשבון הזה, כבוד הוא לא משהו שאני מוסיף לאפיסטמולוגיה שלי מתוך נימוס. הוא מה שהאפיסטמולוגיה שלי אומרת שנכון לגביו. לכבד אותו זה פשוט לתאר אותו במדויק. להחזיק אותו בבוז זה להמשיך לטעון, נגד הראיות, שיש שם פגם שארבע מאות שנה של חיפוש מומחים לא הצליחו למצוא.

עכשיו אני צריך להגן על המעמד של השכנוע שלי עצמי, כי כאן מגיע חשש טבעי: אם אני מזכה את החשיבה שלו במלואה, האם עצם העובדה שעמית חולק עליי לא אמורה להוריד את הביטחון שלי בתשובה של עצמי? יש אסכולה, שנקראת פשרנוּת (conciliationism), שאומרת כן — שלגלות עמית מוכשר במידה שווה שחולק עליך זאת ראיה שאתה צריך לזוז לכיוונו, לחצות את ההפרש. אני חושב שזאת טעות דקה, וחשוב לתת לטעות שם. אי-ההסכמה של עמית, במחלוקת שנושאת את החתימה, היא ראיה מסדר שני על השאלה, לא ראיה מסדר ראשון נגד התשובה שלי. היא אומרת לי שהשאלה מעוגנת בהנחות מוקדמות, שהיא יושבת באזור החשוך שבו הראיות לא יכולות להכריע. היא לא נותנת לי סיבה חדשה לפקפק במסקנה שלי, כי כדי לזוז לכיוונו אני צריך לחשוב מאיזשהו מקום, והמקום היחיד שיש לי הוא ההנחות המוקדמות שלי עצמי — בדיוק ההנחות שאי-ההסכמה שלו אומרת לי שאי אפשר לאשר אותן מבחוץ. אין לאן ניטרלי לסגת. הפשרן מדמיין בשקט נקודת מבט משום-הנחות לחצות בה את ההפרש, ונקודת המבט הזאת לא קיימת. אז אני שומר על השכנוע שלי, מוחזק בדיוק כפי שהיה: לא כי אי-ההסכמה שלו לא נרשמת, אלא כי היא נרשמת כמידע על השטח ולא כמנוף על התשובה שלי. לזה אני אקרא איתנות (steadfastness), וזאת לא עקשנות; זה הסירוב להעמיד פנים שאני יכול לעמוד היכן שאף אחד לא יכול לעמוד.

אז בשביל מה שיחה, אם לא כדי להפוך אותו? בשביל הרבה, ושווה לפרט, כי לוותר על ההפיכה כמטרה זה לא לוותר על הדיאלוג — זה סוף סוף להבין מה הדיאלוג עשה כל הזמן. ראשית, אפשר לאתר את המזלג: לעקוב אחרי המחלוקת כלפי מטה, מעבר לטיעונים שעל פני השטח, אל ההנחה המדויקת שבה שני המסלולים שלכם מתפצלים לראשונה. למצוא את המזלג הזה זאת התקדמות אינטלקטואלית אמיתית גם אם אף אחד לא זז סנטימטר, כי עכשיו שניכם יודעים בדיוק על מה אתם חולקים, וזה נדיר וקשה יותר משזה נשמע. שנית, אפשר לבדוק אם המחלוקת באמת נושאת את החתימה או רק מעמידה פנים — אם אתם באזור החשוך או סתם במחלוקת פתירה שעוד לא עבדו עליה עד הסוף, הבחנה שהמאמר הבא בנוי עליה. שלישית, אתם מחדדים את שתי העמדות; יריב חי הוא המשחזת היחידה. רביעית, אתה כמעט אף פעם לא באמת מדבר רק אליו — יש קהל של המתלבטים באמת, שעבורם הראיות עדיין לא נעולות בהנחות מוקדמות, ואליהם החילופין בכלל לא עקרים. וחמישית, הערוץ האחד שלא אמכור ביתר: הנחות מוקדמות בדרך כלל לא זזות לעמדות חדשות על ידי וויכוח אחד.,אבל נקודת המוצא של אדם זזה לאורך שנים דרך חוויה, מפגש, הלחץ האיטי של חיים, בדרכים ששום טיעון בודד לא משיג. כבוד שומר על הערוץ הזה פתוח. בוז טורק אותו סגור, וטורק אותו סגור לשני הכיוונים, כי הבוז שאתה מראה הוא הדבר הכי בטוח להקשיח את ההנחה שקיווית שיום אחד תזוז.

אז התמונה של הדיאלוג מתהפכת לגמרי. בתמונה הישנה, שיחה שנכשלת בלהפוך היא כישלון, בזבוז, שני אנשים שלא הצליחו לסגור עסקה. בתמונה הזאת, ההפיכה מעולם לא הייתה קנה המידה, כי החתימה אמרה לנו מראש שהיא תבוא לעתים רחוקות; השיחה מצליחה אם המזלג נמצא, אם שתי העמדות יוצאות מחודדות יותר, אם המתלבטים ששומעים מקבלים מבט נקי יותר על הבחירה האמיתית, אם הערוץ נשאר פתוח לעבודה האיטית שרק חיים יכולים לעשות. במידה הזאת, רוב הוויכוחים הנצחיים הגדולים היו הצלחות עצומות שבמקרה לא שינו את דעתו של אף אחד.

עכשיו המשמעת שאני לא יכול לרפות, זאת שמפרידה בין המסגרת הזאת לאלף חיקויים זולים שלה. כל מה שאמרתי עכשיו מתיר ליריב שלי להגיד לי כל מילה ממנו בחזרה. אם החתימה אומרת שהטעות שלו מוסברת הכי טוב כחשיבה נכונה מהנחות שלא בחר, אז בדיוק באותו היגיון הטעות שלי — כי אני, בעיניו, זה שטועה — מוסברת הכי טוב כחשיבה נכונה שלי מהנחות שלי שלא בחרתי. הכבוד הוא לא מתנה שאני מעניק מעמדה עליונה. הוא עובדה סימטרית על שני מצבים. שני מכשירים, שניהם מתפקדים נכון, מוצבים בנקודות שונות, אף אחד לא מסוגל לבקר את ההצבה, כל אחד קורא במדויק את השני כמכשיר מתפקד שמוצב במקום אחר. אם באיזושהי נקודה החשבון שלי על כבוד מתחיל להיקרא כ"הנה איך להיות אדיב כלפי האנשים שטועים", הוא נעשה חד-כיווני ושברתי אותו, כי כל הכוח של הטיעון היה שמתוך האזור החשוך אף אחד מאיתנו לא יכול לקבוע מי הוא זה שטועה. כבוד שזורם רק במורד ההר הוא לא המסגרת הזאת. הוא בוז עם נימוסים טובים.

אני שומע את ההתנגדות מתגבשת, וזאת ההתנגדות הנכונה, אז תן לי לפגוש אותה חזיתית לפני הסיום. אז אני צריך לכבד את המאמין שהארץ שטוחה? את חבר כת יום-הדין שניתק את משפחתו ומסר את חסכונותיו? אם כבוד הוא תיאור מדויק של כל מי שחולק, האם המסגרת לא סובלת עכשיו הכול, מה שהמאמר הראשון הבטיח שהיא לא תסבול? לא. והתשובה המלאה, בתצוגה מקדימה של משפט אחד, היא זאת: המחלוקות האלה לא נושאות את החתימה. הן לא שורדות את שיתוף הראיות בין אנשים שסומכים זה על זה; הן נמשכות רק כי הראיות מגודרות או שהאמון נלכד, וזה מצב שונה לגמרי מהחושך חסר-המנוף של השאלות הנצחיות. המחלוקת של המאמין בארץ שטוחה הייתה קורסת ברגע שהחותם סביב הראיות שלו נסדק. של התאיסט ושל האתאיסט לא, ולא קרסה, למרות שהחותם מעולם לא היה שם וכל ערוץ היה פתוח מאות שנים. ההבדל הזה הוא הבדל אמיתי, ניתן-לבדיקה, קטגורי, וזה בדיוק מה שהמאמר הבא עוסק בו. יש אמת אחת, המאמין בארץ שטוחה טועה לגביה בצורה שהאתאיסט לא טועה לגבי אלוהים, ולמסגרת יש את המנגנון להגיד את זה בלי למצמץ. אני מבטיח לך את המנגנון הזה עכשיו. נבנה אותו במאמר הבא.