סובלנות רב-קוטבית

המשימה (The Mission, 1986). בבימוי רולאן ז'ופה. ג'רמי איירונס, רוברט דה נירו, ריי מקאנלי. ישועי נכנס לא-חמוש אל תוך הג'ונגל של דרום אמריקה ובונה מיסיון בקרב שבט הגוארני לא בחרב אלא במוזיקה, לומד את עולמם לפני שהוא מציע את שלו. כשהכוח הקולוניאלי והכנסייה שלו עצמו מחליטים שהמיסיון חייב להיהרס, הוא לא מרים רובה — הוא נושא את הקרבן אל תוך האש ונופל כשהוא אוחז בו, בזמן שהאיש לצדו אוחז בנשק ונופל באותו יום. שכנוע שלם, כפייה שנדחית, וכנסייה ששורפת את הדבר הטוב ביותר שאי פעם בנתה כדי להציל את עצמה.

כל מה שהיה עד עכשיו עסק בשני אנשים בחדר. עכשיו נגדיל את זה לתרבויות, לבעיה הפוליטית האמיתית שהסובלנות הומצאה כדי לפתור, ונראה מה המסגרת נותנת: סובלנות שלא דומה לאף אחת משתי אלה שמציעים לנו בדרך כלל, כזאת שמכבדת את התבונה של הזולת ולא רק את זכותו שיניחו לו.

נעמיד את השלוש זו לצד זו, כי ההבדלים הם כל העניין. הסובלנות הפוסטמודרנית אומרת: אין אמת, אז לכבד את העמדה שלך לא עולה לי כלום, כי לשלי אין תביעה טובה יותר. זה קונה שלום במחיר של חיסול השכנוע, ופסלנו אותה בעמודים הראשונים של הסדרה; סובלנות שמכבדת את העמדה שלך כי שום דבר לא אמת לא מכבדת את העמדה שלך, היא ממוססת את הקטגוריה "עמדה". הסובלנות הליברלית אומרת: אני חושב שאתה טועה, אבל אני מכבד את זכותך לטעות, את הריבונות שלך על השגיאות שלך עצמך. זאת התקדמות אמיתית ואני לא מלגלג עליה — היא בנתה את החברות החופשיות — אבל שים לב בדיוק על מה היא מגנה. היא מכבדת את האוטונומיה שלך, את הבעלות שלך על הבחירות שלך. היא לא מכבדת את החשיבה שלך; להפך, היא בנויה למשוך בכתפיים מול החשיבה שלך, להגיד "אתה טועה אבל אלה החיים שלך". היא מגנה על הבוחר ומוחקת את הבחירה. המסגרת הזאת אומרת דבר שלישי: אני מכבד את העמדה שלך כתוצר של תבונה שמתפקדת נכון על הנחות מוקדמות וירושה שאני לא יכול לבקר מבחוץ — ולשלי יש בדיוק אותו מעמד, לא מאושרת יותר משלך. הכבוד הוא ליודע, לא רק לבוחר. לא "השגיאה שלך היא שלך לעשות", אלא "מה שיש לך הוא לא, עד כמה שאפשר לקבוע כאן למטה, שגיאה בכלל, באותה צורה שאני לא יכול להוכיח ששלי אינה". זה דבר חזק ומוזר יותר להעניק, וזאת היחידה מבין השלוש שלא משקרת לגבי האמת ולא מתנשאת מעל האדם.

זה נוחת ליד רעיון מפורסם, וכדאי שאמקם אותו בדיוק. ג'ון רולס דיבר על "נטל השיפוט", הסיבות הרגילות שאנשים חופשיים שחושבים בחופשיות יגיעו למסקנות שונות על השאלות העמוקות ביותר — הראיות מורכבות, המושגים מעורפלים, ההיווצרות שלנו כולה שונה — כך שפלורליזם סביר הוא התוצר הטבעי של החירות, לא כישלון שלה. המסגרת הזאת היא נטל השיפוט ועוד שני דברים שרולס השאיר מחוץ לשולחן. היא נטל השיפוט ועוד ריאליזם — יש אמת שהעמדות הרבות מכוונות אליה — ועוד הטענה הנוספת שהריבוי הוא לכן תופס-אמת ולא רק בלתי-נמנע. רולס ביקש מאיתנו לחיות עם פלורליזם כי תבונה חופשית מייצרת אותו. אני אומר משהו יותר: שהריבוי הוא תבונה שעובדת, מפוזרת על שטח שאף אחד מאיתנו לא יכול לסקור בשלמותו.

הנה התמונה שהופכת את הטענה הזאת למוחשית. נחשוב על תרבות כאסטרטגיית חיפוש שרצה מאות שנים: צבירה עצומה של הנחות מוקדמות, מוסדות, זיכרון, ואינטואיציה שנקנתה בקושי, שחוקרת אזור אחד של מרחב התשובות האפשריות לעומק אדיר. היא הלכה עמוק לתוך הרביע שלה במפה, למדה את השטח ההוא כמו ששום זר לא יכול, בדיוק כי היא התחייבה לנקודות המוצא האלה והלכה אחריהן אלף שנה. מונו-תרבות, תרבות אחת שבולעת את כל האחרות, הייתה גוזמת את החיפוש הזה בטרם עת — היא הייתה מכווצת את כל החקירה לנקודת מוצא אחת וקוראת לחקירה גמורה. יש תמיכה אמיתית בדאגה מזה. עבודה באפיסטמולוגיה של רשתות, שקשורה בפיליפ קיצ'ר על חלוקת העבודה הקוגניטיבית ובקווין זולמן על איך שמבנה התקשורת מעצב את מה שקהילה לומדת, מצביעה על תוצאה מנוגדת לאינטואיציה: קהילה שמתכנסת מהר מדי יכולה לנעול את עצמה על התשובה השגויה, ולשמור על מגוון של נקודות מוצא, להשאיר כמה חוקרים מחויבים לעמדה הפחות-פופולרית כרגע, הוא מקדם-אמת עבור הקבוצה כולה — בדיוק כי אף חוקר בודד לא יכול לאשר שנקודת המוצא שלו היא הנכונה. מגוון של הנחות מוקדמות הוא לא מס שהקולקטיב משלם על החירות. הוא הדרך שבה קולקטיב שלא יכול לבקר את עצמו מחפש.

אבל אני צריך להגיד משהו נחרץ על הטיעון הזה, כי הוא מפתה והוא מלכודת אם נשענים עליו לא נכון. המקרה של מגוון-לשם-אמת הוא מסקנת-משנה ונחמה. הוא לא הבסיס. אם אני אומר לך שאני מכבד את התרבות שלך כי אני צריך אותה לחיפוש הקולקטיבי, הפכתי את הכבוד שלי שוב לתכליתי — אני מכבד אותך על התועלת שלך לפרויקט האמת — וכבוד תכליתי אוכל את עצמו בדיוק מהסיבה שהצגתי קודם: ברגע שאתה מרגיש שההערכה שלי אליך היא באמת הערכה למה שאתה עושה בשביל החיפוש שלי, היא נעכרת לשימוש בך, ואתה צודק אם תדחה אותה. אז הסדר צריך להיאמר בקול ולהישמר בסדר הזה. הבסיס של הכבוד הוא דיוק: העמדה שלך היא, עד כמה שאפשר לקבוע, חשיבה נכונה מנקודת מוצא שאי אפשר לבקר, וכך גם שלי. שהמגוון שנוצר גם משרת במקרה את החיפוש הארוך של המין הוא מתנה על גבי זה, נחמה למי שמתאבל על היעדר ההתכנסות — אבל הוא אף פעם לא הסיבה. תהפוך את הסדר וכל המבנה נרקב מהבסיס.

מכאן נופל הטיעון נגד כפייה, וזה לא סתם שכפייה שגויה אלא שהיא מבולבלת, לא-קוהרנטית במונחים של עצמה, ואני רוצה את שני החצאים. ראשית: כוח לא פועל על הנחות מוקדמות. אתה יכול לכפות הצהרה, ברך כרועה, אמונה מדוקלמת, אבל הדבר שבאמת מייצר אמונה — ההנחה העמוקה שגורמת למסקנה להרגיש נכונה — הוא לא מהסוג שאיום יכול להגיע אליו. כוח מייצר הצהרות, לא אמונות, כלומר הוא כלי גרוע בהחלט מטיעון, וטיעון, החתימה כבר אמרה לנו, עקר במחלוקות האלה. אז הכופה הושיט יד אל החלש מבין שני הכלים כדי לעשות עבודה שהחזק כבר לא יכול. שנית, ועמוק יותר: הכופה מתנהג כאילו ההנחות שלו אושרו משום-מקום, כאילו הריץ את הביקורת שהמאמר על הראיות הוכיח שאי אפשר להריץ וחזר מחזיק בעין הרואה. לכפות את העמדה שלי עליך במחלוקת של חושך-שטח זה להתנהג כאילו טיפסתי אל נקודת המבט שמאשרת את נקודת המוצא שלי על פני שלך — בדיוק נקודת המבט שכל המסגרת קובעת שאף אחד לא עומד בה. כפייה בחושך היא לא רק אכזריות. היא טעות קטגורית עם חרב, אדם שאוכף בעוקץ הסכין פסק שהוא לא יכול, עקרונית, להחזיק בו.

עכשיו תשמע מה זה לא אוסר, כי כאן המסגרת נפרדת מהרלטיביסטים שאולי חשבו שהיא בצד שלהם. היא לא אוסרת שכנוע פנימי, והיא לא אוסרת את השליחות. כל תרבות רשאית להאמין, בכל לבה, שהאמת שלה היא האמת ושכל העולם ירוויח מלהחזיק בה. היא רשאית לרדוף אחרי המטרה הזאת עם כל דבר שהוא פחות מכוח: בטיעון, בדוגמה, בכוח המשיכה של חיים שנראים חיים היטב, בהצעה הסבלנית למתלבטים ובערוץ הפתוח אל ההנחה שיום אחד אולי תזוז. מה שהיא לא רשאית לעשות זה לקחת את קיצור הדרך הכפוי, כי קיצור הדרך הזה הוא המהלך הלא-קוהרנטי היחיד על הלוח. הנוסחה שאני רוצה להשאיר אותך איתה היא זאת: מה שהמסגרת נותנת הוא רב-קוטביות של מיסיונרים, לא של רלטיביסטים. כל אחד עדיין מאמין שהוא צודק. כל אחד עדיין רשאי לנסות, חזק, לנצח את העולם. רק החרב יורדת מהשולחן, והיא יורדת מהשולחן לא כי הפסקנו להאמין באמת אלא כי הבנו בדיוק היכן, בשאלות האלה, האמת זמינה ולא זמינה לאכיפה.

ועכשיו חומת האש, שהיא לא רשות, כי אדם רע כבר מחייך אל הטיעון הזה ואני צריך לסתום לו את הפה לפני שאסיים. העריץ ישמח לשמוע "כבד תרבויות, אל תשפוט אותן מבחוץ", כי הוא יתרגם את זה מיד ל"אל תבקר את המשטר שלי, את הרדיפות שלי, את המתנגדים שמחצתי, כי אלה התרבות שלי, ודיבורי זכויות האדם שלך הם סתם ההנחות המקומיות שלך מחופשות לאוניברסליות". אז תן לי לדייק מי מחזיק בכבוד, כי כל ההגנה חיה בדיוק הזה. נושא הכבוד, בכל המסגרת הזאת, הוא תמיד המחשב-בתבונה. האדם שחושב בכנות מהנחות שלא בחר — זה מה שמזמן כבוד. תרבות ראויה לכבוד רק בעקיפין, כמאגר של חושבים כאלה, כמסורת חיה של אנשים שמתווכחים את דרכם דרך החושך יחד. כלומר תרבות לא מפסידה כלום כשמבקרים אותה — ביקורת היא סתם עוד חשיבה שנכנסת למאגר, בדיוק מה שהמאגר קיים בשבילו — ומפסידה הכול כשהיא משתיקה את המתנגדים הפנימיים של עצמה. העריץ שמוחץ את הכופרים שלו לא מגן על המעמד האפיסטמי של תרבותו; הוא הורס את הדבר עצמו שנתן לה מעמד, הורג את הוויכוח הפנימי שהפך אותה לחיפוש ולא לגופה. סובלנות רב-קוטבית מגנה על מסורות כוויכוחים נמשכים, אף פעם לא כאורתודוקסיות קפואות שנאכפות מכיסא. המתנגד בתוך המסורת הוא לא האויב שלה; הוא ההוכחה שהיא עדיין חיה, עדיין מחפשת, עדיין מהסוג שהמסגרת הזאת נבנתה כדי לכבד. תכוון את המסגרת אל העריץ והיא לא מגוננת עליו. היא מרשיעה אותו במונחים של ההגנה שלו עצמו.

ההבחנה מהמאמר הקודם עולה אל הסקאלה הזאת בלי שינוי, ועושה כאן עבודה אמיתית. בין תרבויות, המחלוקות הנצחיות באמת — על המטפיזי, על הקדוש, על צורת החיים הטובים — יושבות שזורות יחד עם פתירות: טענות עובדתיות פשוטות, ומנהגים שההגנה עליהם פשוט נכשלת במבחן ההתכנסות הנגדי. מנהג לא נעשה חושך-שטח בזכות זה שהוא ישן, או בזכות זה שהוא עטוף בתלבושת של תרבות. מריצים עליו את אותו מבחן: האם המחלוקת עליו הייתה שורדת שיתוף מלא של הראיות כשהאמון שלם? כמה דברים עטופים בכבוד תרבותי הם חושך-שטח ומוגנים. אחרים הם חושך-מתחם, מוחזקים על ידי קיר, והתלבושת לא מצילה אותם. המסגרת סובלת את המחשב-בתבונה ומבקרת את החותם, בסקאלה של אדם אחד ובסקאלה של מסורת בת אלף שנה, לפי אותו מבחן בדיוק.

תן לי לאסוף את כל הקשת בנשימה אחת, כי עברנו דרך ארוכה. יש מחלקה של שאלות שלא נסגרות, ואי-הסגירה שלהן היא נתון. הן לא נסגרות כי ראיות יכולות להכריע רק היכן שהסבירויות משותפות, ובשאלות האלה המחלוקת יורדת אל תוך הסבירויות עצמן, היכן שאין מנוף ואי אפשר להריץ שום ביקורת על נקודת המוצא של אף אחד מבפנים. מכיוון שכך, לכבד את היריב הכן הוא לא צדקה אלא תיאור מדויק, והבוז הוא השערה שהופרכה. שהחושך בא בשני סוגים, שטח ומתחם, שמובחנים לפי אם המחלוקת הייתה שורדת ראיות משותפות כשהאמון שלם — ורק סוג השטח מוגן, וזה מה שמציל את כל המסגרת מלסבול הכול. ובסקאלה של תרבויות, זה נעשה סובלנות שמכבדת את התבונה של הזולת בלי לוותר על השכנוע שיש אמת לכוון אליה. אמת אחת. תחנות רבות. אין ביקורת על ההצבה, על ידי אף אחד, משום מקום. המשמעת שכל הסדרה הזאת מבקשת ממך היא רק להחזיק את שלושת אלה בבת אחת, בקביעות, בלי להפיל אף אחד מהם כדי להקל על השניים האחרים — וזה קשה, וזאת בדיוק הנקודה.