הגות כל המאמרים

כל עם הוא העם הנבחר

על עליונות יהודית והנרקיסיזם של האומות

החתונה היוונית שלי (My Big Fat Greek Wedding, 2002). בבימוי ג'ואל זוויק. ניה ורדאלוס, ג'ון קורבט, מייקל קונסטנטין. גאס פורטוקלוס יכול להוכיח שכל מילה בכל שפה מקורה ביוונית, הוא מרפא כל פצע בווינדקס, והוא מחלק את האנושות לשניים: יוונים, וכל מי שמצטער שהוא לא יווני. הסרט לא לועג לו — הוא אוהב אותו. כי במינון הנכון, הנרקיסיזם הלאומי הזה הוא לא מחלה. הוא בית.

ניה ורדאלוס כמלצרית במסעדה המשפחתית בסרט החתונה היוונית שלי
ניה ורדאלוס ב"החתונה היוונית שלי" (2002)

יש האשמה שמסתובבת עכשיו בכל מקום — בפודקאסטים, ברשתות, בשולי האקדמיה: "עליונות יהודית". היהדות, כך אומרים, היא דת של התנשאות. עם שקורא לעצמו "העם הנבחר" — מה זה אם לא נרקיסיזם קולקטיבי? ובניגוד להאשמות אחרות, לזאת יש טקסט. "אתה בחרתנו מכל העמים". זה לא ציטוט עוין שנתלש מהקשר. זה מהסידור. יהודי אומר את זה שלוש פעמים ביום.

אז בואו ניתן למאשימים את מה שמגיע להם: כן, יש ביהדות טענת בחירה. היא לא שולית, היא לא מטאפורה, ומי שמנסה להעלים אותה חוטא באפולוגטיקה. השאלה היא לא אם הטענה קיימת. השאלה היא מה בדיוק היא טוענת — והאם קיים בעולם עם אחד שלא טוען אותה.

מי עוד נבחר?

בואו נעשה סיבוב. (חלקי, מטעמי מקום — הרשימה המלאה מחכה בנספח בסוף המאמר.)

האפריקנרים בדרום אפריקה הבינו את הניצחון שלהם בקרב נהר הדם ב-1838 כברית עם אלוהים: הם עם נבחר, עם מנדט אלוהי על דרום אפריקה. התאולוגיה הזאת נשאה על גבה את האפרטהייד. הרומנטיקנים הפולנים, עם המשורר מיצקביץ' בראשם, הכריזו שפולין היא "ישו של האומות" — נצלבה בחלוקות פולין, ועתידה לגאול את אירופה בייסוריה. הסרבים נושאים את מיתוס קוסובו: הנסיך לזר בחר במלכות שמיים על פני מלכות הארץ, ולכן הסרבים הם "עם שמימי". האתיופים, בספר קברה נגסט, טוענים שהם צאצאי שלמה — ושארון הברית עצמו נמצא אצלם, באקסום. כלומר: הבחירה עברה אליהם, פיזית, עם הארון.

והגדולות שבדתות? הנצרות בנויה על תורת ההחלפה: הכנסייה היא "ישראל האמיתית", העם הנבחר החדש, ומחוץ לכנסייה אין ישועה. האסלאם מכריז בקוראן: "הייתם האומה הטובה ביותר שהוצאה לבני האדם" — וכל ההתגלויות הקודמות? השתבשו. רק שלנו נשמרה. המורמונים העבירו את הברית לאמריקה, וכל מצטרף מאומץ, פשוטו כמשמעו, אל תוך עם ישראל.

שימו לב לאירוניה: חלק ניכר מהעמים והדתות שמאשימים את היהדות בטענת הבחירה — טוענים את טענת הבחירה של היהדות, על עצמם. הטענה פתולוגית, נרקיסיסטית, בלתי נסבלת — וגם, היא עכשיו שלנו.

ומי במרכז?

ויש את אלה שלא חיכו לתאולוגיה. סין קוראת לעצמה "ממלכת המרכז" — 中国, ארץ האמצע, מרכז העולם — והקיסר היה "בן השמיים", וכל שאר העמים ברברים, מדורגים לפי המרחק שלהם מהציוויליזציה הסינית. היוונים חילקו את האנושות ליוונים ולברברים — "ברברים" כי השפה שלהם נשמעת כמו רעש, "בר-בר". פריקלס קרא לאתונה "בית הספר של יוון". רומא ראתה את עצמה כמי שמביאה חוק וסדר לעולם פרוע. המקורות בסנסקריט מחלקים את העולם לארים ולטמאים, והודו היא הארץ היחידה שבה בכלל אפשר להגיע לגאולה. ופרס — השם "איראן" פירושו, מילולית, "ארץ הארים". האצילים.

בעת החדשה זה רק החליף בגדים. גרמניה: "במהות הגרמנית יירפא העולם" — שורה של המשורר גייבל שהפכה לסיסמה. צרפת: "השליחות המתרבתת", והאמונה — שחיה ובועטת עד היום — שהערכים הצרפתיים הם פשוט הערכים האוניברסליים. שימו לב שזה נרקיסיזם מתוחכם יותר מכולם: אנחנו לא מיוחדים, אנחנו פשוט צודקים בשביל כולם. בריטניה: "משא האדם הלבן" ואימפריה שהשמש לא שוקעת בה, בחסות ההשגחה. רוסיה עשירה במיוחד: מוסקבה היא "רומא השלישית" ("ורביעית לא תהיה"), והעם הרוסי אצל דוסטויבסקי הוא "העם נושא האלוהים", שנועד להציל את המערב המנוון. אמריקה: "עיר על גבעה", הייעוד הגלוי, "האומה שאי אפשר בלעדיה". וגם יפן, שנשמעת לנו צנועה: קו הקיסרים יורד ישירות מאלת השמש, יפן היא "ארץ האלים" — והרעיון הזה שרד את 1945 בגרסה חילונית, ז'אנר ספרותי פופולרי שלם שמוקדש להוכחה שהשפה היפנית, המוח היפני, ואפילו המעיים היפניים — ייחודיים במין האנושי.

המעיים.

בני האדם

ואם זה נשמע לכם כמו מחלה של אימפריות, הנה הגרסה הכי קדומה והכי פשוטה שלה. מספר עצום של עמים — האינואיטים, הנאבחו, הרומה, האיינו, הבנטו — קוראים לעצמם, בשפתם, פשוט "בני האדם". זה השם. עם הקוי-קוי בדרום אפריקה קורא לעצמו "אנשים של אנשים". תחשבו רגע מה הטענה המובלעת כאן: מי שלא מאיתנו — לא לגמרי אדם. זאת טענה רדיקלית יותר מטענת הבחירה. כי בחירה, לפחות, מניחה שגם הלא-נבחרים הם בני אדם.

מסתבר שזאת בכלל לא המצאה יהודית. זאת הגדרת ברירת המחדל של הפסיכולוגיה הקבוצתית האנושית. יש על זה כבר ספרות אמפירית — חוקרים מודדים "נרקיסיזם קולקטיבי" כתכונה שקיימת אצל אומות, דתות, מפלגות, ואפילו אוהדי קבוצות כדורגל.

אז בואו נודה בפרמיסה של המאשימים, במלואה: לקרוא לעצמך נבחר זה נרקיסיזם. קיבלנו. אבל אז כל ציוויליזציה בהיסטוריה היא נרקיסיסטית, והאבחנה איבדה כל תוכן — היא כמו לאבחן אצל מישהו שיש לו דופק. ואם מתוך כל העמים האלה רק הגרסה היהודית נחשבת פתולוגיה, נשאלת השאלה למה דווקא היא. והתשובה לשאלה הזאת, בדרך כלל, מספרת על המאשים יותר משהיא מספרת על הנאשם.

ואולי הם בכלל צודקים?

אבל אני רוצה ללכת צעד אחד רחוק יותר, כי "כולם עושים את זה" זה עדיין לא "וזה בסדר". הצעד הוא זה: הנרקיסיזם הלאומי הוא כמעט תמיד הגזמה של משהו אמיתי.

היוונים באמת היו בית הספר של העולם — אנחנו עדיין יושבים בכיתות שלהם, קוראים להן "לוגיקה" ו"דמוקרטיה". רומא באמת נתנה למערב את המשפט. סין באמת הייתה מרכז של ציוויליזציה שלמה במשך יותר מאלף שנה. הצרפתים באמת ניסחו רעיונות שהתפשטו לכל העולם. גרמניה של "המהות הגרמנית" היא גם גרמניה של באך וקאנט. ודוסטויבסקי, שהאמין שהעם הרוסי יציל את העולם, כתב את הרומנים הכי עמוקים שיש על הנפש האנושית. ההתנשאות של כל עם מאורגנת סביב מעלה אמיתית שלו. הנרקיסיזם לא ממציא את היהלום. הוא רק שוכח שיש יהלומים אחרים.

וזה נכון גם ברמת האדם היחיד. אדם צריך מנה מסוימת של נרקיסיזם רק כדי לקום בבוקר. תחושת הערך — "אני שווה משהו, מה שאני עושה משנה" — היא לא פגם באופי. היא תנאי לאופי. מאדם שבטוח שהוא מיוחד יכולה לצאת מפלצת של זכאות, "מגיע לי". אבל הוא יכול לצאת מזה גם ההפך הגמור: מי שגדל על "אתה בן מלך" ומבין את זה נכון, לא מרשה לעצמו את מה שהוא מרשה לאחרים. אצולה, במיטבה, היא לא פריבילגיה. היא חובת התנהגות. הכול תלוי במה שהמיוחדוּת הזאת תובעת ממך.

וכאן בדיוק עובר הקו בין סוגי הבחירה.

חוב, לא פריבילגיה

כמעט כל גרסאות הבחירה שסקרנו מקנות משהו: מנדט על הארץ, שלטון על הברברים, אימפריה בחסות האל, ישועה בלעדית. הבחירה מזכה. עכשיו תקשיבו לניסוח המכונן של הבחירה היהודית, אצל עמוס: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה — עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם".

על-כן. רק אתכם ידעתי, ולכן אעניש אתכם. לא "ולכן שלכם הארץ", לא "ולכן תשלטו". לכן אדקדק איתכם על כל עוון. זאת בחירה שכל התוכן שלה הוא אחריות מוגברת: על הנבחר מוטלות תרי"ג מצוות, ועל שאר העולם — שבע. ומה עם הישועה, הפרס הגדול? חז"ל קבעו: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. הבחירה היהודית היא אולי היחידה ברשימה שלא מקנה אפילו בלעדיות על גן עדן. ובאותו ספר עמוס, כשישראל בכל זאת מתנפחים, הנביא משטיח את היומרה במשפט אחד: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

וזה מתחיל עוד קודם, בבחירה הראשונה עצמה. כשאלוהים בוחר באברהם, המטרה המוצהרת היא לא אברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". הבחירה מנוסחת מהרגע הראשון כתפקיד כלפי כל האחרים. לא זכייה בהגרלה — משרה. עם כל מה שמשרה גוררת: דרישות, ביקורות, ואפשרות לפיטורים זמניים עם גלות.

ויש עוד עדות, אולי החזקה מכולן, והיא נמצאת על המדף של כל בית כנסת: עם ישראל הוא העם היחיד ששימר בקאנון הקדוש שלו את הנביאים שלו קוראים לו עם קשה עורף. תפתחו את התנ"ך במקום אקראי — יש סיכוי לא רע שתיפלו על נזיפה. שום עם לא כותב ככה את האפוס הלאומי שלו. האפוס הלאומי שלנו הוא תיק התלונות נגדנו, ואנחנו נשקנו אותו, הכנסנו אותו לארון מוזהב, ורקדנו איתו.

טוביה החולב אמר את כל זה בשורה אחת, כשהרים את העיניים לשמיים: "אני יודע שאנחנו העם הנבחר. אבל פעם בכמה זמן, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?"

אז מה נשאר מההאשמה?

נשאר דבר כזה: כל עם בטוח שהוא מיוחד, וכל עם גם קצת צודק. המיוחדות הלאומית היא כמו המיוחדות של ילד במשפחה — אמיתית, יקרה, ומסוכנת רק כשהיא הופכת מ"אני חייב בגללה" ל"מגיע לי בגללה". היהדות היא לא העם היחיד שחושב שהוא נבחר. היא אולי המקום היחיד שבו הבחירה מנוסחת, שחור על גבי לבן, כחוב ולא כזכות — ושהעם ששומר את הניסוח הזה אלפי שנים משלם עליו כל הזמן הזה, ולא מוותר עליו בכל זאת.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "עליונות יהודית", אפשר לשאול אותו בשקט: איזה עם בהיסטוריה לא טען לעליונות משלו — ומה העם שלך היה מוכן לשלם על המיוחדות שלו?

נספח: רשימת העמים הנבחרים

טענות בחירה וברית

מרכזי ציוויליזציה

שליחויות לאומיות מודרניות

"אנחנו בני האדם" — שמות עצמיים