תאים שלובים

יש רגע ב"בלייד ראנר 2049" שבו כל המטאפיזיקה של הסרט נדחסת לארבע מילים. קיי, צייד רפליקנטים שהוא בעצמו רפליקנט, גילה זה עתה שזיכרון הילדות היקר לו מכול — סוס עץ, כבשן, חבורת ילדים — מתאים לחפץ אמיתי, פיזי, שקיים בעולם. "זה אמיתי," הוא אומר, וכשהאישה שמעצבת זיכרונות מאשרת שמישהו חי את זה, הוא מוסיף: "אני יודע שזה אמיתי." הקול שלו נשבר במשפט השני. באותו רגע הוא מאמין שהזיכרון מוכיח שהוא הנס: הילד שנולד, לא יוצר.

הוא טועה, והאופן שבו הוא טועה הוא כל הטיעון של הסרט. הזיכרון כן אמיתי. הוא פשוט לא שלו. הוא שייך לאנה סטליין, הבת האמיתית של רייצ'ל ודקארד, שחיה חתומה בתא זכוכית ומעצבת זיכרונות לרפליקנטים, והיא — בניגוד לחוק — שתלה רסיס מהילדות האמיתית שלה בתוך העבודה. קיי נושא בתוכו עבר אמיתי שקרה באמת — למישהי אחרת.

פילוסופים יזהו את המלכודת שהסרט טמן. הוא אימץ את הנחת היסוד המפורסמת של ג'ון לוק — שהזיכרון הוא מה שעושה אדם לאדם — נתן לגיבור שלו לתלות בה את כל הזהות שלו, ואז ניתק את הזיכרון מהבעלים שלו כדי לראות מה נשאר. מה שאני רוצה להראות כאן הוא שבדיוק המהלך הזה, והתמונה המוזרה של האדם ששורדת אותו, נוסחו בשיטתיות לפני ארבע מאות שנה בצפת, בתורת הגלגול של רבי יצחק לוריא — האר"י. לוק הציב אתגר שהוא היה בטוח ששום אדם סביר לא יוכל לקבל. השיטה של האר"י בנויה על לקבל אותו.

ההימור של לוק

הפרק של לוק "על הזהות והשונות" ("מסה על שכל האדם", ספר ב פרק כז, שנוסף במהדורה השנייה של 1694) הוא נקודת המוצא של כל הדיון המודרני בזהות האישית, והאינסטינקט המרכזי שלו שולט עד היום באינטואיציות של רוב האנשים שעוסקים בנושא, על אף שמעולם לא קראו אותו. אדם, אצל לוק, הוא לא הגוף וגם לא הנשמה, אלא רציפות של תודעה: אני אותו אדם כמו הילד ההוא מלפני שנים כי — ורק במידה ש — התודעה שלי מושיטה יד אחורה ומאמצת את החוויות שלו בתור שלי. הזיכרון הוא עמוד השדרה הגלוי של הרציפות הזאת.

שני דברים דחפו את לוק לשם. הראשון הוא סדרה של ניסויי מחשבה שעד היום קשה לעמוד בפניהם. אם התודעה של נסיך, עם כל זיכרונות חייו של הנסיך, הייתה נכנסת לגוף של סנדלר — כולם יגידו שהנסיך עומד עכשיו בנעלי הסנדלר; הגוף מעולם לא עשה את עבודת הזהות. אבל — וזה המהלך החד יותר של לוק — גם הנשמה לא עשתה אותה. נניח, הוא אומר, שהנשמה של אדם הייתה פעם הנשמה של נסטור במצור על טרויה, אבל אין לו שום תודעה של מעשי נסטור. האם הוא נסטור? פסק הדין של לוק (סעיף 14): הוא לא אותו אדם כמו נסטור, לא יותר משהיה אילו נשמתו נבראה זה עתה. לוק מהמר שהזהות של אותה נשמה, כאשר היא עם אפס חיבור פסיכולוגי, מתאדה. נשמה בלי זיכרונות היא, לעניין האדם, אף אחד.

הדחף השני הוא מה שלוק מכנה האופי המשפטי של המושג. "אדם", הוא כותב, "הוא מונח משפטי (forensic), שמייחס מעשים ואת הזכות עליהם" (סעיף 26). כל הפואנטה של המושג היא אחריות — שבח, אשמה, עונש, ובסופו של דבר הדין של מעלה. אחריות, כך נדמה, הולכת אחרי התודעה: להעניש אדם על מעשים שלתודעה שלו אין שום חיבור אליהם, זה לא שונה מוסרית מלהעניש אותו על פשעים של מישהו אחר. ביום הדין הגדול, הוא מתעקש, אף אחד לא יידרש לענות על מה שהוא לא יכול לקבל עליו בעלות.

תחבר את השניים ותקבל את ההימור: אף אחד, חושב לוק, לא יקבל זהות בלי רציפות פסיכולוגית, כי זהות כזאת תהיה חסרת תועלת משפטית ובלתי נראית מבפנים. אין אדם סביר שיבלע את הצפרדע הזאת.

ההיסטוריה של התיאוריה מכאן והלאה היא היסטוריה של טלאים. הבישוף באטלר הקשה שהזיכרון מניח מראש זהות אישית ולכן לא יכול לכונן אותה — זיכרון אמיתי הוא בהגדרה חוויה שהייתה שלי, אז להגדיר "שלי" באמצעות זיכרון זה להסתובב במעגל. הקצין האמיץ של תומאס ריד הראה שזהות של זיכרון בלבד מפרה את כללי הלוגיקה: הגנרל הזקן זוכר את הקצין הצעיר, הקצין זכר את הילד שהולקה, הגנרל לא זוכר כלום מהילד — יוצא שהגנרל גם הוא הילד וגם לא. המודרנים הגיבו בריכוך הזיכרון ל"רציפות פסיכולוגית", שרשראות חופפות של זיכרון, אופי וכוונות; ודרק פרפיט הלך עם הלוגיקה עד הסוף הישר שלה, וטען דרך מקרים של פיצול תודעה שהזהות עצמה לא יכולה בכלל להיות מה שחשוב, כי אפשר לשכפל כל מה שפסיכולוגי, וזהות אי אפשר. מה שהתחיל כתיאוריה של האדם נגמר בפירוק האדם לזרם של מצבים מחוברים. יוּם כבר הודה, בנספח ל"מסכת על טבע האדם", שהוא לא מצליח לגרום לצרור להחזיק ביחד, ולא יודע להגיד למה.

ולאורך כל הדרך, אפשרות אחת נשארה מחוץ לשולחן כבלתי מתקבלת על הדעת: שהמקרה של נסטור אצל לוק הוא אמת. שאתה יכול להיות, ברצינות מטאפיזית גמורה, אותה נשמה של מישהו שחייו סגורים לחלוטין בפני התודעה שלך — ושהזהות הזאת יכולה לשאת משקל משפטי אמיתי.

האר"י בולע את הצפרדע

קבלת האר"י, כפי שרשם אותה רבי חיים ויטאל ב"שער הגלגולים", היא שיטה סדורה של בדיוק הדבר הזה. השורשים של המושג קדומים יותר — ספר הבהיר כבר מדבר על נשמות שחוזרות, וסבא דמשפטים שבזוהר בונה את הדרשה הגדולה שלו על גלגול סביב דיני ייבום, חיבור שהרמב"ן רמז עליו ברמז עמום בפירושו ליהודה ותמר. אבל האר"י הוא זה שהפך את הגלגול מסוד לאנטומיה.

באנטומיה הזאת, מה שמייחד נשמה לא קשור בכלום לתכנים של התודעה שלה. כל נשמה היא ענף של שורש בנשמת אדם הראשון — המבנה הקדמון שהתנפץ והתפזר לניצוצות כשאדם נפל. נשמה מיוחדת כמו שאיבר מיוחד: לפי המקום שלה בתוכנית של הגוף, ולפי התפקיד. והתפקיד הוא משימה. כל ירידה לגוף מקבלת תיקון מסוים — מצוות מסוימות שעוד לא קוימו, קלקול מסוים שעוד לא תוקן, לפעמים על ידי הנשמה הזאת עצמה, בחיים שהיא לא זוכרת שחיה. הנשמה היא לא הזיכרונות שלה; הנשמה היא העסקים הלא גמורים שלה.

והשיטה רדיקלית עוד יותר מסתם רצף של חיים ששוכחים זה את זה. הנשמה עצמה מורכבת ממדרגות — נפש, רוח, נשמה — והמדרגות יכולות להתגלגל בנפרד: הנפש שלך יכולה להיות בירידה השלישית שלה בזמן שהרוח שלך מגיעה משושלת אחרת לגמרי; ניצוצות רבים של שורש אחד יכולים להיות מפוזרים בין הרבה אנשים שחיים בו-זמנית; ונשמה יכולה להיכנס לאדם חי באופן זמני, בתור עיבור, כדי להשלים דבר אחד מסוים וללכת. זהות, בתמונה הזאת, אפילו לא בנויה בצורה של חוט תודעה אחד. היא בנויה בצורה של אילן יוחסין של רסיסים שמתכנסים אל תיקון.

עכשיו אפשר להריץ את האתגרים של לוק מול השיטה הזאת, ולראות מה קורה.

חוסר הנראות מבפנים. לוק הניח שזהות שסגורה בפני התודעה היא לא זהות בכלל. השיטה של האר"י קובעת את ההפך כדבר מובן מאליו: אף אחד לא יודע מי הוא. רבי חיים ויטאל מתעד, באריכות ובשמות, איך האר"י היה אומר לתלמידיו איזה גלגול הם נושאים, איזו עבירה מאילו חיים קודמים החזירה אותם, ואיזו מצווה תשלים את התיקון. הידע קיים — אבל הוא שייך למאבחן, לא למטופל. הזהות שלך היא עובדה עליך שהיא, באופן עקרוני, לא נגישה לך מבפנים. במונחים של לוק זה אבסורד. במונחים של האר"י זה המצב האנושי: העצמי גדול מהחלון שהוא מסתכל דרכו.

חוסר התועלת המשפטי. לוק חשב שזהות בלי זיכרון לא יכולה לשאת שום אחריות. השיטה של האר"י היא מכונה של בדיוק האחריות הזאת. נשמות חוזרות כדי לענות על חיים שהן לא זוכרות; ייסורים בחיים האלה נקראים כפירעון של חובות שנחתמו בחיים אחרים; מי שמת בלי ילדים, אחיו מייבם את אלמנתו כדי שמשהו ממנו יחזור וישלים את מה שהמוות קטע. האם זה העוול שלוק פחד ממנו — להעניש אדם אחד על פשעים של אחר? רק אם היחידה שעומדת לדין היא האדם של לוק, התודעה שתחומה בזיכרון. האר"י מעביר את היחידה למקום אחר: מה שעומד בדין הוא לא התודעה אלא משימת הנשמה — השורש, עם הפנקס שלו. החיים הם פרקים; החוב שייך לספר. אפשר לדחות את התמונה הזאת, אבל אי אפשר לקרוא לה חסרת היגיון — היא פשוט מתמחרת אחריות במטבע אחר מהמטבע של חוויה זכורה. הנשמה צריכה לשלם על העבירות בחיים קודמים כיוון שהיא זאת שעשתה את אותה בחירה, בין אם היא זוכרת זאת או לא. ונשים לב שהיא ממוססת בדרך אגב גם את המעגל של באטלר: אם הזיכרון מעולם לא כונן את הזהות, אין שום מעגליות בזהות שנמשכת בלעדיו.

הגלגול של קיי

וזה מחזיר אותנו לתא הזכוכית שבו יושבת אנה סטליין ומורידה שלג.

תסתכל מה הסרט בעצם בנה, מתואר במילון של האר"י במקום במילון של לוק. יש נשמה "נבחרת" אחת — ילדת הנס, זאת שנולדה. התוכן האותנטי שלה לא נשאר אצל הבעלים המקוריים. הוא פוצל ופוזר בכוונה, נזרע בתוך מספר לא ידוע של כלים שנושאים אותו בלי לדעת מה הם נושאים. כל נושא חווה את הרסיס מבפנים כשלו לגמרי, בלי שום תפר. הפיזור לא חוקי, נסתר — וגואל. ותשים לב מה פרייסה בעצם אומרת לקיי: "דמיינת שזה אתה? כולנו דמיינו. כולנו היינו רוצים שזה יהיה אנחנו." כל אחד מהם משוכנע בסתר שאולי הוא הנס. אלף זרים לא מגיעים במקרה לאותה אמונה סודית; הם מגיעים אליה כמו שקיי הגיע. אוכלוסייה שלמה של יצורים מיוצרים ספוגה ברסיסים של הנשמה האחת שנולדה. הסרט חושב שהוא מספר סיפור על השתלת זיכרונות. הוא מספר סיפור על ניצוצות.

והמסע של קיי, כשקוראים אותו מחדש ככה, מפסיק להיות טרגדיה של טעות בזיהוי ונהיה גלגול על פי הספר. הוא נושא ניצוץ שהוא לא "שלו" במובן של לוק — רסיס אמיתי של חיים אמיתיים, שנתקע בכלי זר. המשבר שלו על הגשר, אחרי שפרייסה מפשיטה ממנו את סיפור המשיח, הוא המשבר של האדם של לוק: אם הזיכרון שעליו נשענתי מעולם לא היה שלי, אני אף אחד. כל מה שקורה מכאן הוא התשובה של האר"י. קיי לא מקבל בחזרה זהות; הוא מקבל משימה. הוא עושה את הדבר האחד שהמיקום שלו במבנה — נושא הילדות שלה, מחזיק העקבות של אבא שלה — מכשיר ומחייב אותו, ורק אותו, לעשות: הוא מחזיר את הבת אל האב. הוא משלים תיקון בחיים שמעולם לא היו שלו — וזאת לא בגידה בעצמי, זאת ההגדרה עצמה של מה שניצוץ יורד לעולם לעשות. זה שהכינוי הרשמי שלו הוא מספר סידורי, ושהשם שבחר לעצמו, ג'ו, הוא השם הגנרי של "כל אחד" — רק מחדד את זה: במטאפיזיקה של תיקון, "כל אחד" זאת לא הורדה בדרגה. כל כלי הוא כל אחד; מה שמיוחד הוא המשימה.

אפילו הריהוט האגבי של הסרט משתף פעולה בצורה חשודה. מבחן הבסיס של קיי מתרגל אותו על שורות של נבוקוב — "תאים שלובים בתוך תאים שלובים" — משפט שהיה יכול לשמש כיתוב מתחת לדיאגרמה של האר"י: שורשי נשמות שמסתעפים לניצוצות שמסתעפים לחיים. אנה, הנשמה היחידה עם מקור אותנטי, חיה עם מערכת חיסונית פגומה מאחורי זכוכית, אינה מסוגלת לגעת בעולם ושופכת את הפנימיות שלה לתוך כלים שזוכים להסתובב איתה בחוץ: השורש הפצוע, שמזין את הענפים המפוזרים שלו. וקיי מת על המדרגות בשלג שיורד, בזמן שבפנים אנה עומדת בשלג מעשה ידיה — השלג האמיתי והשלג המלאכותי שלובים זה בזה, בלתי ניתנים להבחנה מבפנים, נבדלים רק בעובדה אחת של מוצא.

המשפט האחרון הזה הוא, נדמה לי, ההסכמה הכי עמוקה של הסרט עם האר"י נגד לוק. כשקיי מגלה את האמת, הוא בעצם מבין שהוא לא מיוחד. כביכול, אין לו נשמה. אבל מה שהופך אותו לאנושי, כמו שפרייסה אמרה, זה להקריב את עצמו. הזיכרון, הקשר לנשמה הכללית, היה רק מה שהעמיד אותו במצב שבו היה עליו לבחור.

יש פער בין מה שהעצמי הוא לבין מה שהעצמי יכול להיראות לעצמו — בין עובדת הזהות לבין ההופעה שלה בגוף ראשון. לוק חוקק את הפער הזה אל מחוץ לחוק, כשהגדיר את העצמי בתור מה שהעצמי רואה מעצמו. פרפיט, שהמשיך ביושר, ראה את העצמי מתמוסס. האר"י השאיר את הפער — ובנה בתוכו מטאפיזיקה: אתה יותר ממה שאתה יכול לזכור, עתיק יותר ממה שיש לך גישה אליו, אחראי מעבר למה שאתה יכול לקבל עליו בעלות, ויכול להיות שמשמעות החיים שלך היא להשלים משפט שמישהו אחר התחיל. זאת תורה קשה, ו"בלייד ראנר 2049" כן עם עצמו לגבי כמה שהיא קשה — ההורדה בדרגה של קיי, ממשיח לכלי, עולה לו בכל מה שהוא רצה. הסרט רק מתעקש, בשלג, על מה שהמסורת מתעקשת: ניצוץ שמצא את המשימה שלו, משימה שאף פעם לא ידע עליה, שהמקור שלה הוא לא הוא עצמו, לא איבד את הזהות שלו. הוא סוף סוף מצא אותה.