וכך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו

יש רגע ב"הכול בכל מקום בבת אחת" שבו הרשעה מסבירה את עצמה, ובהסבר אין אף חור. ג'ובו טופאקי ראתה כל יקום. היא כבר הייתה הכול, בכל מקום, ומראש ההר הזה של ניסיון טוטאלי היא חוזרת עם דוח: זה רעש. אף גרסה לא חשובה, כי כל הגרסאות קיימות. אז היא שמה הכול על בייגל, והבייגל קרס לחור שחור, והיא הייתה רוצה ליפול לתוכו, תודה רבה.

אף אחד בסרט לא מנצח אותה בוויכוח. שווה לעצור על זה. אמא שלה לא מביסה אותה בפילוסופיה טובה יותר. מתקפת הנגד, כשהיא מגיעה, היא עיניים נדבקות 👀.

אני רוצה להראות שהמלחמה הזאת בדיוק — האדם שראה יותר מדי והסיק ששום דבר לא אומר כלום, מול האדם שחמוש בשטויות מכוונות — התנהלה לפני מאתיים שנה אצל רבי נחמן מברסלב, ושהוא השאיר לנו את שני החצאים: סיפור שעונה לניהיליסט, ומרשם שמסביר את העיניים הזזות 👀.

האיש שנעצר בחינם

קודם, הטיעון בעד הבייגל, מפי עורך הדין הכי טוב שלו.

"מישהו כנראה העליל על יוזף ק., כי בוקר אחד, בלי שעשה שום דבר רע, באו לעצור אותו." זה המשפט הפותח של "המשפט" של קפקא, וזה הניסוח הנקי ביותר שנכתב אי פעם לסוג מסוים של סבל. לא כאב — חוסר טעם. את יוזף ק. אף אחד לא מענה. מעבדים אותו. לבית המשפט יש משרדים, פקידים, נהלים, היררכיות; כל חוליה בשרשרת הבירוקרטית מאוישת עד הסוף ומוסברת עד הסוף. הדבר היחיד שחסר הוא האישום. הוא מת במחצבה בלי לדעת מה הוא עשה, והמשמעות של התיק שלו מתרחקת ממנו בדיוק בקצב שבו הוא מתקרב לסופה.

זה העולם של קפקא: ניהול מושלם של גזר דין שאף אחד לא יכול לקרוא. והמסקנה הישרה של קפקא היא שההתרחקות הזאת היא כל הסיפור. אין חדר בקומה העליונה של בית המשפט שהתיק שלך שמור בו. המסדרון הוא כל מה שיש.

שני האנשים האלה קרובים יותר משהם נראים. מרטין בובר פרסם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן בגרמנית ב-1906, כשקפקא היה בן עשרים ושלוש; מאה שנה אחר כך רוג'ר קמנץ כתב ספר שלם, "ספרים שרופים", שמצמיד את שניהם זה לזה. השם מצביע על הדבר הכי מוזר שמשותף להם: כל אחד מהם כתב ספר וציווה להשמיד אותו. החסידים של רבי נחמן, שהחזיקו כל מילה שלו לקודש, צייתו — "הספר הנשרף" הוא אפר, וכל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא היה. החבר הכי טוב של קפקא, שאהב אותו, סירב — ופרסם הכול. לרבי צייתו, ואת הסופר אהבו, ואפשר לבלות הרבה זמן בשאלה את מי משניהם הבינו יותר.

האיש שגורש באמצע החורף

עכשיו הסיפור. החסידים שמרו אותו משיחה שבה רבנו דיבר "מדרכי ה' הנעלמים" — מזה שאין שום שכל שיכול להבין אותן — והוא הולך ככה.

יהודי עני, מטופל בילדים, שכר את בית המרזח של הכפר מהפריץ, גר בו, ופרנס ממנו את המשפחה. כל שלוש שנים נגמרה השכירות והפריץ הכריז עליה מחדש, וכל שלוש שנים אף אחד לא התחרה בו — אפילו לא הנוכרים — כי כולם ידעו שבית המרזח הוא כל מה שיש למשפחה הזאת, וריחמו עליו. שים לב לעולם של הסיפור לפני שהוא נשבר: המכרז פתוח, השוק אמיתי, ושנה אחרי שנה הרחמים עוקפים את הכסף בשקט. ואז שנה אחת בא יהודי אחר, הפריז על הסכום ולקח את השכירות, והעני נאלץ לצאת משם באמצע החורף, עם הילדים הקטנים.

ואז מגיע הפרט שהחסידים זכרו בתור הפלא, זה שהופך את הסיפור מעצוב לשערורייתי. לאיש שלקח את בית המרזח לא היו ילדים — שנים רבות לא היו לו. ובאותה שנה, השנה שבה עשה את זה למשפחה ענייה, נולד לו בן זכר.

זה כל הסיפור. שום ברק לא מכה. שום חורבן לא מגיע. אין סצנה, שנים אחר כך, שבה החשבון נסגר. עושה העוול מקבל את שכרו במטבע הכי אינטימי שיש, המשפחה המגורשת עדיין עומדת בשלג, והסיפור נגמר. ורבי נחמן סיים אותו במשפט אחד, שהחסידים שמרו ביידיש שבה הוא נאמר: "און אזוי פירט גאט די וועלט." וכך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו.

כל מה שיש בסיפור הזה שייך לקפקא. האבדה השרירותית, המשפחה החפה מפשע שמעובדת החוצה מהחיים שלה, השכר שזורם במעלה ההר אל האיש שהכי לא מגיע לו, ההסבר שלא מגיע אף פעם. קפקא היה יכול לפרסם אותו בלי לשנות מילה. הוא היה צריך לשנות רק את הטון של המשפט האחרון — כי רבי נחמן לא אמר אותו במרירות. הוא סיפר את הסיפור בתור המחשה לנפלאות דרכי ה' הנסתרות, ואז סירב, סירוב מוחלט, לכווץ את הפלא לשיעור. הוא לא אמר שהבן יגדל ויפצה את המשפחה. הוא לא הבטיח לעני את שכרו בעולם הבא. הוא לא הסביר בכלל. הוא אמר: וכך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו.

תרים את הסירוב הזה אל האור, כי כל התשובה לבייגל נמצאת בתוכו. רבי נחמן נותן לקפקא הכול — את כל התיק. מה שהוא חולק עליו הוא מילה אחת: "חסר משמעות". והוא חולק עליה בלי להציג את המשמעות. זאת המקוריות של המהלך. תיאודיציאה הייתה מתווכחת עם קפקא: תחכה מספיק והספרים יתאזנו. רבי נחמן לא מתווכח, כי במגרש שקפקא בחר — מגרש הראיות הנראות — קפקא מנצח. הוא אומר במקום זה שהמשמעות לא מאחרת; היא חתומה. היא יושבת מעל התקרה של השכל, כולל שלו, ולשכל שעומד מתחת לתקרה יש בדיוק שתי אפשרויות ישרות: להגיד "אני לא רואה מעבר לה", או לטעון שהתקרה היא השמיים. קפקא עומד מול הדלת הנעולה ומעיד שאין מאחוריה כלום. רבי נחמן נועל את אותה דלת ואומר: הפלא בפנים, ואתם לא מקבלים אותו. המנעול אותו מנעול. המלאי לא.

ושים לב איזה סיפור הוא בחר לספר. אדם שמדבר על השגחה נסתרת בוחר את הדוגמה שלו, והוא דילג על כל הסיפורים שבהם האבדה מתגלה בתור ההצלה — כל הז'אנר שבו היד הנסתרת נחשפת בסצנה האחרונה — ובחר את הסיפור שבו היד נשארת נסתרת, והתנועה היחידה שנראית לעין הולכת לכיוון הלא נכון. כי סיפור הצלה מלמד שדרכי ה' בלתי נראות באופן זמני, וזה לא מה שהוא אמר. הוא אמר שהן למעלה מהשכל. לא מאחרות. למעלה.

עכשיו אפשר לאבחן את ג'ובו טופאקי במדויק. היא קראה כל תיק בכל יקום, ומתוך כלל הקריאה שלה היא הסיקה שאין מה לקרוא. במונחים של רבי נחמן, הטעות שלה היא לא בקריאה; הטעות היא שהיא לקחה את התקרה של השכל שלה — וגם שכל רב-יקומי הוא עדיין שכל — בתור התקרה של העולם.

למה דווקא שטויות?

נשארנו עם העיניים הזזות 👀. אם המשמעות אמיתית אבל חתומה מעל התקרה, איך אמורים לחיות מתחתיה? הנה התורה השנייה, והיא לא מצב רוח — היא פסק. ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ד: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד." כל החולאים שבאים על האדם, אומר שם רבי נחמן, באים רק מקלקול השמחה. ובגלל שטבע האדם נמשך אל המרה השחורה "מחמת פגעי ומקרי הזמן" — המילים שלו — אדם צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה, ולשמח את עצמו בכל מה שהוא מוצא, "ואפילו במילי דשטותא". בדברי שטות. והתורה נגמרת בסוף ההיסטוריה: לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו יעמוד בראש המחול של הצדיקים. הריקוד הוא לא משל לגאולה. הוא העמדה שאלוהים תופס בה.

בגלל זה לספר בדיחה מטופשת זה מעשה אלוהי, לא מנגנון התמודדות. תעקוב אחרי ההיגיון של שתי התורות ביחד. רצינות היא העמדה של אדם שהחשבון שלו על העולם שלם — ואם החשבון שלך שלם והוא אומר "נהרס, בחינם", אז הייאוש הוא לא חולשה, הוא חשבון נכון. ג'ובו טופאקי רצינית לגמרי. הבייגל הוא מאזן סגור. אבל רבי נחמן בדיוק סיפר לך סיפור שהפנקס שלך לא שורד: כפר אחד, חורף אחד, שכירות אחת — והספרים כבר מסרבים להיסגר. אם החשבון שלך לא מצליח לקרוא מכרז על בית מרזח, גזר הדין שלו על החיים שלך כולם הוא לא גזר דין ששווה להתייאש ממנו. מעשה השטות הוא המעשה שמסרב לחתום על הסיכום הכוזב. הוא לא הכחשה של העולם הבלתי מובן. הוא התגובה היחידה שתואמת אותו.

מנוע האי-סבירות

עכשיו תראה את הסרט שוב, עם שתי התורות ביד, כי גם הדניאלים לא צילמו מצב רוח. הם צילמו מנגנון.

ב"הכול בכל מקום בבת אחת" קופצים לגרסה אחרת של עצמך על ידי זה שעושים את הדבר הכי לא סביר שאפשר לעשות. לאכול את השפתון. לנעול נעליים הפוך. לתת לעצמך ארבעה חתכי נייר. להצהיר אהבה לפקידת מס ההכנסה. הפיזיקה של הסרט מפורשת עד הסוף: החיים שאתה תקוע בהם הם תלם, ההסתברות היא הדופן של התלם, והדבר היחיד שקופץ מעל הדופן הוא מעשה אבסורדי מדי מכדי שהתלם יחזה אותו. כל כוח שאוולין משיגה, היא משיגה בזה שהיא עושה משהו שאדם מכובד לעולם לא היה עושה.

המרשם של רבי נחמן, מצולם. גם המרה השחורה היא תלם — מי שהיה בפנים יודע שהדפנות שלה עשויות מסבירוּת, שכל מחשבת ייאוש היא הגיונית, אחת נובעת מהקודמת. אי אפשר להתווכח החוצה מהתלם, כי הוויכוח הוא מגרש הבית שלו. צריך לעשות את הדבר שהייאוש לא יכול לחזות: לעשות את עצמך שוטה, לשיר משהו, לספר את הבדיחה הטיפשית. השטות היא לא הפרס של השמחה. היא כלי הרכב — הקפיצה בין היקום שבו אתה גמור ליקום שבו אתה חי. הוא רשם את המרשם לפני מאתיים שנה; הדניאלים צילמו אותו עם תקציב, ולקחו עליו שבעה אוסקרים.

הדניאלים אפילו בחרו את הזירה הנכונה. מכבסה תחת ביקורת מס היא בית מרזח תחת מכרז — עסק מושכר אחד קטן שמשפחה שלמה חיה בתוכו, וכל מה שאפשר לאבד, באמצע החורף, בבת אחת. והסרט מכיר את ההבדל בין שתי הדרכים שלו לראות את מה שקורה שם. ג'ובו ראתה כל יקום ואישרה את ההיעדר. אוולין רואה את אותו "הכול", ובסצנה הכי עדינה בסרט עונה לו מלמטה: שתי אבנים על צוק בלי חיים, בלי מוזיקה, בלי דיאלוג, כל הקוסמוס האבסורדי פרוש בדממה — ואז אבן אחת מחליקה לעבר השנייה. זה המשפט האחרון של רבי נחמן, בביצוע של ציוד מחנות יצירה. העובדות על הצוק הזה הן כולן העובדות של ג'ובו: שום דבר לא חי כאן, שום דבר לא מדבר כאן, אף אחד לא בא. האבן של אוולין לא חולקת על אף אחת מהן. היא מסרבת לחתום על הסיכום — והדממה הופכת לבדיחה בין אמא לבת.

לעמוד מתחת לתקרה

את הפתרון אנחנו לא מקבלים. זה המקום הישר לסיים בו, כי גם בעל בית המרזח לא קיבל אותו — אף סצנה לא נוספה אחר כך, אף גרסה של הסיפור לא מצאה את המשמעות, וכל הנקודה של שתי התורות היא שהיא לא תיפתח לפי לוח הזמנים שלנו. כל אחד מאיתנו נושא חורף כזה: האבדה בלי שורה בחשבון, השנים שנראות מבוזבזות, העוול שנענה, עד כמה שעין יכולה לראות, בפרס. קפקא צודק לגבי איך שזה נקרא מבפנים. רבי נחמן מבקש מאיתנו להאמין דבר אחד נוסף: שזה נקרא ככה כי אנחנו מתחת לתקרה, לא כי אין כלום מעליה. אין לנו דרך לאמת את זה הלילה. אנחנו יכולים רק לבחור את העמדה שלנו מתחת לשמיים החתומים — והפסק של המסורת על העמדה הנכונה כתוב שחור על גבי לבן: משהו מטופש. בדיחה, שיר, עיניים זזות. כשאומרים אותו בייאוש, "וכך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו" הוא המשפט הכי מר שאדם יכול להגיד. כשאומרים אותו בפליאה, הוא היחיד ששורד את החורף. אותן מילים. עיניים אחרות.